אני המזרחית / עדי קיסר - יחידה 2 / / ליאורה אור

יחידה 2

אני המזרחית / עדי קיסר (שאלה 3)

השיר "אני המזרחית" של עדי קיסר, כמו שירים נוספים שלה, הוא שיר פורטרט מחאתי  מובהק. 

מה יותר קשה מאישה, מזרחית, לוחמת: "מתבכיינת" בלשונה של קיסר, נגד הממסד האשכנזי  הסטיגמטי והסטריאוטיפי? אין לה מה להפסיד; ובלשונה: "מה תעשו לי?"

זאת ועוד, תחושת הבדידות מזהרת. זה בא לידי ביטוי בקיטוב כמאפיין וכמצב קיומי: אוצר המילים שונה, ערש התרבויות המנוגדות, זו אני מול כולם, ובמילות המשוררת: "אני...אתם", ומה שאינו שלה הוא: "שלכם."  

קיסר אמנם כותבת בלשון יחיד אבל בלי להתכוון מדובר כאן ב"אני קולקטיבית" המייצגת רבות  כמוה. קיסר אינה האישה המזרחית היחידה שמתייחסים אליה על פי מזרחיותה באופן אוטומטי ושיפוטי: "אני המזרחית שאתם לא מכירים". כלומר, כל מה שיודעים כאשר פונים אליה הוא שהיא מזרחית ותו לא.  

הנושא העדתי הוא עדיין סיבה לשסע  ופילוג בחברה הישראלית במאה הישראלית אבל  אצל קיסר זה רק פן אחד של המטבע .  בקריאה מעמיקה נראה שקיסר משוררת לא רק על כך שהיא מזרחית, "אני מזרחית" אלא על כך שהיא מזרחית אחרת; שוב: "אני המזרחית שאתם לא מכירים". 

במהלך השיר טוענת השיר קיסר לא פחות משהיא מזרחית גם שהיא ישראלית גם אם אינה נוקבת במילה במפורש. קיסר עושה כל מה שעושות ישראליות שחיות פה ללא הבדל עדתי, וכן הלאה: "יודעת לדקלם את כל השירים של זוהר ארגוב/ וקוראת אלבר קאמי / ובולגקוב/ מערבבת הכל לאט לאט על אש קטנה / שחור ולבן/ חלב ובשר/ ... נושמת בעברית / קונה באנגלית /  אוהבת בערבית /... ".   "מערבבת" - זו מילה חשובה מאד כי בחיי היום יום שלה קיסר חיה את חייה כישראלית לכל דבר. 

אצל קיסר הכל טבעי וברור "שחור ולבן" שהולכים ביחד ו"בשר וחלב" הם סמלים לקידמה המיוצגת בחייה של המשוררת. אלו באים בניגוד לעולם שבחוץ שלא כולל את ה"מזרחית". העולם שבחוץ עדיין מעדיף להראות בטלוויזיה פרסומות של נשים בלונדיניות, ולא של המנעד הנשי שיש בארץ הזו, ולה קראו כשהייתה ילדה, בבית הספר: "כושית" - זה הולך טוב עם החינוך הממסדי.  

קיסר מתארת בשיר כיצד היא עושה הכל כמו כולם. מן השיר הקורא לומד שיש לו שהוא קורא שירה של אדם מערבי ממוצא ממזרחי. קיסר, כמו המשוררים צעירים אחרים, ילידי שנות השבעים והלאה (קבוצת ערס-פואטיקה ואחרים), מעידים על עצמם, למעשה, גם באמצעות שירתם האישית מאוד, שהעובדה שהם "למדו לדבר אקדמית" בלשונה של קיסר עדיין אומרת ש"מזרחית עושה שמח".     

המשוררת מסיימת עם ציטוט משיר של אהובה עוזרי: "אמי...כבד" - כי צריך הרבה כוח להיות קול גם לקול הנשי וגם למזרחיות כשאת אישה ישראלית במדינה שהממסד השולט בה עדיין אשכנזי גברי מצ'ואיסטי במסווה. לא צריך להוסיף.

השיר "אני המזרחית" / עדי קיסר – פרשנות דפנה רוגל וולף

שיר מחאה זה עוסק במתח שבין אני המזרחית ל"אתם" האשכנזי, הממסד האשכנזי שעפ"י השיר אינו מכיר ואינו מכיל או רוצה להכיר את אותה "מזרחית שאתם לא מכירים ו..לא מזכירים".

ישנה כאן מצד אחד אמירה לפיה אין למשוררת/לדוברת צורך בהכרה של הממסד ומצד שני דוקא רצון להוכיח שהיא לא מה שהממסד מכיר כ"מזרחית" עפ"י הסטריאוטיפים המקובלים.

עדי קיסר מעלה כאן את הקושי והשבר של האשה המזרחית בחברה הישראלית. את המעמד הנמוך שלה והרצון לפרוץ את המסגרות.

הנמען של השיר הוא ה"אתם" הממסד האשכנזי, אליו היא מפנה גם את השיר וגם אצבע מאשימה.

כי היא דוקא שונה ,היא למדנית, משכילה "יודעת לדלם את כל השירים של זהר ארגוב וקוראת אלבר קאמי ובולגקוב"

עפ"י דבריה השילוב הזה והיכולת הזו יוצרת אדים ש"מרעילים את השמים כחול לבן שלכם". שוב ההפרדה והניכור שוב התחושה שהיא ממודרת עד כדי כך שהיא לא חלק ב"כחל לבן"

כלומר מה שלא ייעשה הקיפוח נוכח תמיד עפ"י דבריה של קיסר.

קיסר מציינת שהמחאה המזרחית לא תקבל את הבמה הראוייה לה ולא תסוקר במדיה כראוי "the revolusion will not be televised"

שם יוקדש זמן שידור רק לאשכנזים.

ישנה חזרה והדגשה של ה"אני" וה"אתם".

חווית הקיפוח וההשפלה נזכרת כאירוע שצרוב בתודעה ובנפש, היא מתארת איך קראו לה "כושית" בהפסקות כילדה, היא מתארת את הגישה החשדנית מראש של הממסד האשכנזי כלפיה.

לקראת סיום השיר מתוארת חווית ילדות סביב הספרייה העירונית, הוריה "לא דחפו לי ספר ליד" אבל ביקשו ממנה "אל תקראי בחושך/ יהרסו לך העיניים"

בסיום השיר מבקשת קיסר שהממסד האשכנזי לא יאמר לה איך לנהוג ולא יאמר לה להפסיק "לדבר על זה " כלומר על הקיפוח. היא מנגחת את הטענה "אם תפסיקי לדבר על זה/ זה כבר לא יהיה קיים" ומנגחת גם את הטענה "כי היום כולם מתחתנים עם כולם"...

קיסר מבקשת שהממסד האשכנזי לא יביים אותה ולא יאמר לה איך לנהוג היא רוצה "להתבכיין במזרחית וגם לשים מוזיקה מזרחית בחתונתה "מזרחית עושה שמח" היא רוצה לעשות חאפלה ולעשות שמח ומצטטת ממילותיה של אהובה עוזרי מ"צלצלי פעמונים".

כמאמר השיר It's my party and I cray if I want to""

כלומר עדי קיסר מניפה דגל מחאה  נשי, מזרחי, פריפריאלי זועק, היא טוענת הקיפוח העדתי כאן והוא נוכח וצרוב בתודעה, אל תסירו את זה מסדר היום אל תתנו לו לשקוע.

האמצעים האמנותיים/רטוריים הבולטים להמחשת הרעיון:

המון חזרות ל המילה אני על המילה אתם,ועוד ועוד... סימני פיסוק בשיר אין כמעט סימני פיסוק הוא כתוב כרשימה אחת ארוכה ולכן סימני השאלה מאוד בולטים. ניגודיות שביו אני ל"שלכם/אתם" שבין האשכנזים למזרחים שבין ה"שכל ללב" "שחור לבן" בשר חלב" השכלה ומזרחיות, שבין ה"מרכז השבע לפריפריה הרעבה" שבין הרצון לנגח ולקרוא תיגר לבין הרצון להשמע ולהתקבל.

פרשנות / אהבת הארץ/יצחק לאור.

השיר פותח מאמצע הדברים. כביכול שני אנשים המנהלים דו שיח , כשהשיר מתחיל משאלה של השומע לדובר, או שהדובר משוחח עם עצמו, שואל את עצמו ועונה לעצמו.
השיר הוא מעגלי. פותח בשאלה, כאמור, ומסיים בהסבר לגבי השאלה:
"בכל מקום שבו אני הולך, לא חשוב מה אני שומע או אומר, מה אני רואה ומספר, מה עונה ושואל..." - הדובר מחזק את את העמדה על פיה שיחותיו הן שיחות נפש בינו לבין עצמו ויחד עם זאת הוא מתווכח עם חלום ארץ ישראל ושיברו.

י. ליאור משתמש במקורות מקראיים , בעיקר במגילת שיר השירים ולא רק בה, בעוד המגילה עצמה עברה תהליך אלגורי, הרי שגם לאור משתמש במגילה זו בכפל משמעות אך שונה מהתפיסה החזל"ית.

אם שירת האהבה הארוטית "בשיר השירים" על פי חז"ל איננה אלא קודש הקודשים המלמד על היחסים שבין הקב"ה לעמו, הרי שלאור הופך את האשה לקדושה ואת מכמניה  ומכמני הטבע לדבר אחד מושלם.

לאור בשיר זה מחלן מצד אחד את המשמעות האלגורית של שיר השירים ומצד שני הופך את פירותיה של הארץ, של האדמה שהם מטונימיה לאשה למקום ודבר רליגיוזי,  לא  טרנסדנטי אלא לחלוטין אימננטי.
אישה ופרות כשאהבה לאישה ולפרות הארץ חד המה.

המקום בו נמצא המשורר הוא חיפה, לא ירושלים!
הוא נמצא במורדות הכרמל, לא בראש ההר(הר הבית).
הוא נמצא בחדר שכולו ריחות משכרים, בשל השימוש במילות שיר השירים, גם אם אינו מזכיר ריחות,  עצם השימוש במילה סמדר מחזירה אותנו למקור: שיר השירים ב13:"הגפנים סמדר נתנו ריח" או בפרק ז13:"תראה אם פרחה הגפן ,פיתח הסמדר, הנצו הרימונים".
החדר כולו ריח סמדר,המיטה מכוסה באפיריון של גפן סמיכה: "כל האביב התפתח שם סמדר ובקיץ שעבר היו בתוך החדר שני אשכולות ענבים כבדים מרוב עסיס." הצבעים בחדר הם בגוון אדום, סגול כהה וזהב. חגיגה לחושים. סינסתזיה של חושים. המראות נוטפים ריח והריחות משולבים במראות.

שני האשכולות מופיעים בשיר שלוש פעמים. הם הלייט - מוטיס בשיר זה. הם המטונימיה לאישה ולארץ.
אי אפשר שלא להיזכר בפסוקים מתוך עמוס ט 13: "הינה ימים באים נאום ה" והיטיפו ההרים עסיס וכל הגבעות תתמוגגנה" - נבואת הנחמה של עמוס לימים יבואו , האנשת ההרים והגבעות במעין קרנבל של עסיס ושמחת אין קץ, מקבלת כאן תפנית של תאור טבע קונקרטי  בשעות בוקר, בחדר של אישה בשר ודם, כשהטבע והאשה , כאמור, הופכים לאחד.

אם יש משהו יפה בארץ הזו זהו הטבע והאשה. מה שהפך במורשת הלאומית שלנו לשיר קודש הקודשים, מה שהיה בגדר נבואות נחמה על הארץ העתידה ביום מין הימים לקום על רגליה, הופכ בשיר זה לשיר ארוטי, אישי לחלוטין.

לאור משחק גם בין תחילת השיר להמשכו וסופו.
אם בתחילת השיר אנחנו במעין שיר ילדותי בחריזה ילדותית, כמעט כבשיר ילדים, הרי שזו נשברת לחלוטין בהמשכו כשהיא מתכתבת עם המקורות התנכיים. היא יונקת מהתנ"ך , אך יוצרת תמונת עולם הפוכה לה, או במילים אחרות. לאור משתמש בשיר השירים, כשיר אהבה ארוטי, כשהוא מדלג לחלוטין על המובן האלגורי שלו. כמו כן הוא משתמש בשפת השירה הנבואית, ושוב עושה בה כבשלו  ןמכניס בה  כפלים של משמעות. עוקר את הלאומי ומדגיש את האישי.

לדעתי גם השמוש ביעל המתגוררת במורד הכרמל שלחברה קראו מיכאל או סוהיל ואשר חלונה מסורג בברזל (כאן אני מדגישה את השמוש בחרוז הכמו ילדותי), אינו מקרי. זו איננה יעל בת חבר הקיני אשר רוצחת בדם קר את סיסרא. לא ולא! זו יעל האהובה, אשר בחדרה חווה המשורר התגלות של "שני אשכולות בוערים". (הסנה הבוער?) זוהי ההתגלות הארוטית של האשה ושל הארץ או הארצי. אנטי תזה ללאומי, שיר הלל לאישי, לאהבה לאישה ולמקום מושבה.

בנעליה של דמות/ לחיות בארץ ישראל- אריה סיוון. מגיש : גיא יסעור

בחרתי להתייחס ליצירה "לחיות בארץ ישראל", שנכתבה על ידי אריה סיוון. אני סבור כי היצירה משקפת את הקושי שבחיים במציאות הישראלית, כשעל האזרחים להיות תמיד "דרוכים עם ידם על החרב". הדובר בשיר מתאר מחד את הצורך הקיומי באחיזה בנשק כשהכרח לקיום במדינה מרובת אויבים. בבית הראשון  הוא מתאר כיצד יש להמשיך וללכת  ולדבוק במטרה חרף הקשיים וגם אם לעיתים יש תהייה על ערכיה המוסריים.  בבית השני  הוא מתאר את הבעיתיות בבחירה בדרך חיים זו אשר משקפת קיום שאינו אפשרי לאורך זמן. תיאור הרובה החלוד סמלי בעצם למציאות הישראלית שמשתנה ולעיתים היא טורפת את הקלפים והמוסכמות, האקדח מערער על תפיסת החיים הצבאית ובה בעת הוא משקף גם את הצורך להאיחז בכל פעם מחדש בפני איום חדש. השיר מסתיים עם ארמז לסיפור העקדה, אזכורו ביולוגי של האב השכול משקפים מתארים את המחיר הכבד שיש לשלם, בניגוד לסיפור העקדה אין הביטול מתאר את המשך האמונה אלא את ביטול החיים, את ביטול התקוות והשאיפות שטומנת בקרבן ההקרבה.  

בנעלי הדמות:

רגעים ספורים לאחר ייסורי הלידה התבוננה  צמרת ברעד באהרלה, הרך שזה עתה נמשה מרחמה  ואפילו שלא הרהרה  במותו של עקיבא בנה הבכור שוב התכסתה בעצבות והחלה למרר בבכי בלתי נשלט. לשמע בכיה של אמו החל גם התינוק לבכות עמה כאילו היה משתתף באבלה וכאילו היה מתנצל על שבא לעולם. לפתע חשה שהילד דורש ממנה לעשות ממנה מעשה כבר ברגע זה ולא להמתין להמשך הדרך, לא לאפשר לו להיות דרוך כמו רובה טעון, וברגע זה נטשטש הגבול בין מציאות לדמיון והתערערה אמונתה והמטרה המשותפת שהייתה ברורה כל העת, עכשיו שאחזה שוב בילד בידיה ידעה ששנית לא תמתין להודעת ביטול על הר המוריה שלא תופיע. 

     מאמר עמדה בעקבות  אני המזרחית מאת עדי קיסר

"אני המזרחית

שאתם לא מכירים

אני המזרחית

שאתם לא מכירים"

השיר נפתח בחזרה על השורה אני המזרחית שאתם לא מכירים , חזרה שהיא קריאת תגר על ואל הממסד האשכנזי ואל הרוב הדומם אשר מקבל את ההגמוניה האשכנזית.

השורות הפותחות צועקות ומוחות על אפליה, בורות והנמכה מכוונת של תרבות מזרחית עשירה . מקריאת השיר נראה שאין למשוררת דילמה לגבי זהותה או מקומה האישי ומקום התרבות המזרחית בתרבות הישראלית ובמרחב הישראלי. העמדה שלה ברורה וביקורתית אך אינה מעלה שאלה לגבי הצורך של התרבות המזרחית להיות במקום מרכזי ונוכח של השיח הישראלי. הכעס שלה בולט והזעם על דיכוי במישור התרבותי, האקדמי ,התעסוקתי . המשוררת לא מפחדת לומר ולבטא את הכעס שלה ואת העמידה על זכותה להביע בקול את מגוון  המישורים והרבדים של התרבות שלה ולהיות חלק שווה משמעותי ומשפיע בחברה הישראלית.

אני לא מעדות המזרח ,להפך, אני מייצגת את כל מה שהמשוררת מתנגדת לו אשכנזייה , יוצאת קיבוץ או במילים אחרות שייכת לאליטה של המדינה. הכאב שלה הוא גם התסכול שלי והכאב שלי על הדיכוי ועל ההשפלה והוצאה מחוץ לחברה של תרבות המזרח. אני רואה גם  היום את הכאב והאפליה אצל דור  שני ושלישי לעולים מארצות ערב . אני רואה את המאבק שלהם להשתלב ,ללמוד, ולעמוד על שלהם .כל צעד כזה כרוך במאמץ ובעמידה מול חזית ביקורתית שאומרת להם איך לנהוג ואיך עליהם להראות כמו שנאמר בשיר:

 "אל תגידי לי איך להיות מזרחית

  גם אם קראת את אדוארד סעיד"

כמו המשוררת אני חושבת שצריך וחשוב לעסוק בפער ובאפליה ולא להשתיק אותה ולקוות שכור ההיתוך יעבוד שעות נוספות או כמו שנאמר בשיר:

"אם תפסיקי לדבר על זה

זה כבר לא יהיה קיים"

השיר קורא לעיסוק ברב תרבותיות או כמו שאני הייתי מעדיפה לקרוא לזה בתרבות . ובוויתור על העמדה הישנה של כור היתוך . לדעתי זו המשימה שלנו כמחנכים ליצור מרחב ומקום לכל תרבות בלי לבטל את האחרת .

האישה שילדה ועשתה בושות

הסיפור "האישה שילדה ועשתה בושות" מציג לכאורה עלילה שבוחנת את יחסי הכוחות בין הגבר לאישה לאחר שחוו אירוע משמח משותף של לידת תאומים. הסיפור מציג קונפליקט בין בני הזוג ומביע את השבר העמוק ביחס לסדר ההיררכי-פטריארכלי השגור בגוף המשפחה בחברה הישראלית. קסטל-בלום מציגה נקודת מבט מרעננת על "יחסי הכוחות" בניהול המשפחה דרך התמקדות בסיפור מקרה ראליסטי בעיקרו, שמשמש כמעין "ניסוי במעבדה" לסיטואציה כל-כך שגורה וטריוויאלית השוברת את מעמדו של האב.

הסיפור מתאר אישה היולדת תאומים ומתעקשת לקרוא להם בשמות יוצאי דופן (חמורבי ונבוכדנצר) ואשר מעמידים את בעלה בתחושה שנעה ברצף שבין בלבול ומבוכה ועד לכעס ואבדן עשתונות. העלילה נפרשת על ימים אחדים מרגע הלידה ועד שמסתיים הקונפליקט בין הגבר לאשה לגבי שמותיהם של התאומים, ושבסופו בני הזוג מגיעים להסכמה שבעיקרה נוטה לדרישת האב לקרוא לילדים בשמות הנורמטיביים: איתי ודניאל. אף שהסיפור מסתיים שכביכול ידו של הגבר על העליונה למעשה הסיפור חותר תחת מעמד האב ומערער את ההגמוניה שלו במציאות הישראלית.

העלילה בסיפור ראליסטית ומסתברת בעיקרה, והיא כוללת תיאור כמעט סכמתי של הלידה, את השגרה של השבוע שאחרי: ביקור בני המשפחה והחברים את היולדת והילדים שילדה, ואת טקס ברית המילה שבו נהוג לקבוע את שמם של הילדים. לצד אלו, קיימת  בסיפור כעין "חריגה מהראליסטיות" –שמהווה עבור קסטל בלום את "המרכיב המשתנה שבניסוי" – העיקשות הבלתי מוסברת לקרוא לילדים בשמות אנכרוניסטיים-היסטוריים יוצאי דופן. החריגה הנ"ל שמגיעה לאב כגזרת גורל והתערבות אלוהית בלתי מוסברת - בוחנת את יחסו, מקומו ומעורבותו של האב בכלל התהליך, ובעיקר מערערת את מעמדו כשותף ובעל-דעה. האב חסר אונים לנוכח עקשנותה הגורלית של האם וההזדהות של הקורא עם מבוכת האב ועמדתו הנורמטיבית מאירה את הסיטואציה הטריוויאליות כל-כך באור קומי, מצביעה על השבר העמוק בהגמוניה הגברית, ובכלל את חוסר היכולת הגברית להבין את השינוי המתחולל בכוחה ועמדתה של האישה.

העלילה בסיפור, כפי שכבר אמרנו, כביכול ראליסטית, כלומר היא בעלת הסתברות מאוד נמוכה בהקשר של השמות שקובעת האם ועקשנותה הבלתי מוסברת. אולם זו עדיין מקיימת ייתכנות שניתן אפילו להסבירה (למשל שהאם לוקה בדיכאון אחרי לידה ושעל כן היא אינה "מיישרת קו" עם השמות הנורמטיביים). השימוש בעקשנות האם מייצר הזרה עבור הקוראים "יחסי הכוחות" הנתפסים כהרמוניים בין גבר לאישה בעת אופטימית שכזו, ומצד שני מערערים במידה כה ברורה את סמכות האב כראש המשפחה. הקורא שסביר שמזדהה עם עמדתו הנורמטיבית של האב לגבי שמות הילדים, מוצא אותו חסר האונים, אינו מסוגל להבין את אשתו ואינו מסוגל לעמוד על תביעתו לזכות שהייתה מקובלת ושמורה לו. האב למעשה כבר בתחילת הסיפור מודר ואינו ראשי להיכנס לחדר הלידה, "לא לכל דבר שמתרחש בעולם צריכה להיות לו גישה"; בהמשך כל מאמציו לקבוע את שמות ידיו אינם נושאים פרי משום שאשתו אינה משתפת פעולה; ולבסוף הוא גם מתפרץ, מתפרק ובוכה ובכך במידה סמלית מאבד את גבריותו.

בסופה של העלילה מתקיים כעין איחוי סמלי של השבר. האישה כביכול מוותרת לבעלה, מתרצה ומתפשרת על עיקר הקונפליקט. אף שנראה כי "ניצח" במאבק, בפועל ידה היא על העליונה, היא מוותרת באצילות וחושפת כמה חסר אונים הוא מולה. ללא כל הסבר או מחויבות להסבר מצידה היא מוכנה לוותר ולקבל את השמות שרצה - רק בסייג אחד טפל – היפוך השמות בין שני הילדים. ההתפשרות הטפלה בסיומו של הסיפור מאירה שוב באור קומי ואבסורדי את עיקר – והוא שקסטל-בלום משיבה לאישה (גם אם במידה חלקית) את זכותה לגופה, מעשיה ויציר כפיה על ידי ההקצנה וההגזמה - העקשנות ה"גורלית" הבלתי מוסברת של האישה וההתפשרות האצילית שלה בסיום רק חושפת ומחזקת את חולשתו של הגבר ובכך שוברת ומפרקת את השליטה הגברית באישה וזכויותיו של הגבר כראש המשפחה.

שני תלמידי חוץ בקיבוץ, פרי עטו של אותו הסופר

התייחסות ל 'אבא' מאת עמוס עוז

הסיפור אבא מאת עמוס עוז פורסם לראשונה במוסף ספרים וספרות של הארץ, ואח"כ אוסף הסיפורים הקצרים : 'בין חברים', מתאר, כמו שאר הסיפורים בספר, תמונות ואירועים מחיי הקיבוץ הדמיוני 'יקהת'. במרכז הסיפור נער מזרחי משה ישר,  שהועבר לקיבוץ כילד חוץ אחרי שאיימו נפטרה, אביו חלה בדמנציה (אולי אלצהיימר), ודודו במחלה אחרת. הסיפור עוקב אחרי הנער במשך יממה בה הנער נוסע לבית חולים רחוק לבקר את אביו, החולה (שכמעט איננו מזהה אותו). המספר, מספר עד, הוא חלק מקבוצת הנערים בקיבוץ, "באחת היינו אוכלים צהריים בחדר האוכל של המוסד החינוכי והולכים ללבוש בגדי עבודה, ומשתיים עד ארבע בכל יום התפזרנו לעבודתנו בענפי המשק השונים ..." הוא כותב, למשל... כשלאורך כל הסיפור מתקיימת אנלוגיה ניגודית בין ילדי הקיבוץ, הפתוחים, הבטוחים, החופשיים, הדעתניים, המאושרים, ה"ביחד" ובין הנער עליו מספר הסיפור. אך למרות שהמספר הוא "חלק בהם בתחילת הסיפור, הוא הופך להיות  גם 'מספר כל יודע' בהמשכו, המתאר את התלבטויותיו הקשות של הנער עדין וטוב הנפש, את חלומותיו (להיות כמותם), את תובנותיו (שמעולם לא יהיה כמותם), ואת מעשיו גם שהוא הרחק מהקיבוץ. המספר כותב באמפטיה עצומה על אותו נער חוץ שכל כך רוצה, אך אינו יכול להיות "אחד מהחברה".  מהסיפור משתמעת גם ביקורת נוקבת על אטימותם של המבוגרים המטפלים בנער, ומקשים עליו, במקום לעודד אותו, כאשר הוא מעוניין לבקר את אביו החולה והבודד. התשוקה של המבוגרים "לחנך מחדש" את הנער המבטיח, לעשות אותו "אחד מהם" עוקרת מהם את אנושיותם.... "הנסיעות האלה אל הקרובים שלך מרחיקות אותך מאתנו. הלא אתה כבר כמעט אחד מאתנו".  אומר המחנך הכול יכול והכריזמטי למשה, ואחר כך הוא "מכה על חטא" עם אחת הקיבוצניקיות : "כן. הרשיתי לו לנסוע לביקור משפחתי מהיום אחרי שעות העבודה עד מחר לפני תחילת הלימודים. אף על פי שאני לא שלם עם הנסיעה הזאת" הוא אומר, וזו מזכירה "צריך לעודד אותו להתנתק מהם. הם שם מושכים אותו אחורנית".

מעניין מאוד לקרוא קריאה חוזרת את הסיפור במקביל לקטעים המתייחסים ברומן האוטוביוגרפי  "סיפור על אהבה וחושך" של עוז לתקופת התאקלמותו של עמוס הצעיר בקיבוץ כנער חוץ. אמנם עמוס הצעיר הגיעה לקיבוץ כ"אשכנזי", על דעת עצמו (ולא על ידי פקידת הסעד), ולאחר מאבק באביו, אך הוא הגיע מבית רביזיוניסטי, ושראה בקיבוץ "אם כל חטא".  גם הוא (כמו משה ישר בסיפור) הגיע לשם אחרי מותו הטרגי (התאבדותה) של איימו, וגם הוא בחר לעבור את שבעת מדורי ההשפלה שהיו נחלתם של ילדי החוץ הזרים, מכיוון שהקיבוץ היווה אלטרנטיבה שבסופה הבטחה "להפוך להיות אחד מהם". בין עמוס של 'סיפור על אהבה וחושך, ובין משה ישר קווי דמיון רבים, הן באיפונם (נערים עדינים, תאווי דעת, ובולעי ספרים, מאופקים, אך ישרים וחרוצים, החושקים בסתר, אך נמנעים ממגע עם בנות הקיבוץ היפות) ובעיקר בקונפליקט המלווה את קליטתם בקיבוץ. הרצון, הכמיהה ממש, אך גם הפחד להפך להיות "אחד מהם" , לצד ההבנה המוקדמת שהמטרה הזו לא תושג, ולעד יישארו שני ילדי החוץ הללו זרים.

הכתיבה של עמוס עוז בסיפור על "אהבה וחושך היא מאופקת יותר. כשהסופר כותב את סיפורו האישי הוא נמנע מלהביע ביקורת על אנשים חיים, ועל הקיבוץ שבתוכו חיי שנים רבות. אך הדמיון הרב בין שני הנערים, מאפשר גם, ובין היתר למלא את אותו איפוק, ולהשלים ולהקיש מהאחד לשני.

האשה שילדה תאומים ועשתה בושות/אורלי קסטל בלום - פרשנות שרי הראל

הסיפור "האשה שילדה תאומים ועשתה בושות " שנכתב ע"י אורלי קסטל בלום מציג בעקיפין את השבר שנעוץ בחברה הישראלית בפרט ובחברה המערבית בכלל .
הסיפור מציג  זוג הורים שחיים בישראל, בעיר נס ציונה וחובקים תאומים .השמחה גדולה עד לרגע שבו הם צריכים לקבל החלטה הרת גורל והיא שמות הבנים . האם הטריה רנחושה לקרוא לבניה נבוכדנצר וחמורבי ואילו האב רוצה בשמות איתי ודניאל - שמות עכשוויים ישראלים תנ"כיים.. הקוראים לא מקבלים איזשהו הסבר לבחירתה של האם אך תגובתו הקשה של האב ושל האנשים והמשפחה מתוארים בפרוטרוט ובאריכות  "הבעל הסתכל עליה במבט משתאה ", "והבעל לא ידע איפה לקבור את עצמו" ...והאשה שירדה עם הנבוכדנצר והחמורבי הבריחה את האמהות והמטפלות " וכיוב' .
אנשים מסתייגים בלשון המעטה מכל מה שאינו מוכר וחורג ממה שמקובל על פי תפיסתם . האשה שהחליטה לקרוא לתאומים על שמם של מלכי בבל "נבוכדנצר וחמורבי " זוכה לתגובות קשות עד כדי כך שאנשים חדלו לבקרם ו-"שנים וחצי אנשים " הגיעו לטקס הברית ..
 נשאלת אפוא השאלה - אם היו קוראים לילדים צ'ארלס וג'ורג' , האם גם אז היו תגובותיהם של האנשים קשות כל כך ?
כפי הנראה שלא ..יתכן שאנשים היו מרימים גבה ותמהים על הבחירה אך הדבר לא היה מביא לנידוי חברתי כפי שתואר בסיפור .
נראה כי  הבחירה בשמות של מלכים קדומים מבבל העתיקה מרתיעה בגלל ההקשר התרבותי וגם בשל העובדה  שמדובר במלכים שנויים במחלוקת .
הסיפור כמובן מפגיש באופן אירוני את אמרת חז"ל הידועה "טוב שם טוב משמן טוב " וכמובן עוד אמונות יהודיות שקושרות בין שמו של אדם גורלו ומזלו .
כותרת הסיפור חושפת אף היא את הסטראוטיפ החברתי "האישה שילדה תאומים ועשתה בושות "  - ישנה ציפייה ברורה לשמות "סטנדרטים " "נורמליים " ולא פרובוקטיביים .
לעניות דעתי הסיפור מתמקד בדמותו של אבי הילדים שמאבד את עשתונותיו ומתמקד ב"מה יגידו" ודווקא האם היא הדמות המשנית "המוזרה"  שמעוררת וגורמת לטריגר .
 הסיפור מסתיים כצפוי - בהפי אנד כאשר האישה נכנעת לבסוף ומוותרת על רצונותיה או אולי גחמותיה ויש שיגידו שהיא עשתה זאת כדי להשתעשע ו"להוציא אותו מדעתו " - שזה עוד סטראוטיפ נשי מוכר בנרטיב הספרותי והתרבותי .  

פרשנות ל"שירה בציבור" של אגי משעול . מגישה ענת שדה-עמית

משימה לשיעור 3- ענת שדה עמית

סימונים לתמונה המבוססת על השיר  "שירה בציבור-אגי משעול" 

אי שם באחד מקיבוצי מולדתנו הישנה

והטובה,

מכינה לאה

רשימת שירים לערב שירה בציבור:

1.       החליל (הוא פשוט ועדין, וקולו כמו קול של הלב... ),

2.       דבש ניגר (כמי נהר, כמי נהר, הלום נשאר...),

3.       שיריך מפכים (להם הלא לשיר זה כמו להיות ירדן).

עצירה. (בהונגרית.)

אבל את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק.

4.       ים השיבולים שמסביב (על גליו לשוט יצא הרוח..),

מה הקשר שלי לכאן?. (בהונגרית.)

פרשנות

בשירה "שירה בציבור" מצליחה אגי משעול לייצג במבנה מתומצת את המתח הדק שנוצר בניסיון להיטמע בנחשול הצבריות בעזרת הסמל: השירה בציבור.

ניכר כי השאלה המרכזית בשיר נעה סביב זיהוי השייכות ומקומה של הדוברת השירית.

אף שהדוברת שולטת בשפה ובמנהגים המקומיים – ישנו חוסר שקט ועדיין התנגדות לנדרש לאימוץ הזהות.

בשיר ארמזים לפזמונים פופולריים בתרבות השירה בציבור הצבריות, ואלו מופיעים בבית הראשון.

השיר נפתח בשורה "עורק הרגש החלילי" והצירוף של שלוש מילים אלו מכוון אותנו אל פנימיותה (החמצן שמוביל העורק עוד יגיע לנימי נימי הנפש).

סביב השימוש במונח "עורק" עולות מחשבות על הובלת חמצן אל הלב. העורק הוא המאפשר את פעימותיו. והשירה בציבור היא מעוררת ומפעימת לב. השירה בציבור והאזכורים לשירים המופיעים בבית הראשון מתפקדים  כסמל הצבריות, הממשות של הקיום בזהות הישראלית - השירה בציבור. אלו מפיכים בה, מפעפעים בה, חיים בה עד לתהומות.

ושם במקומות העמוקים (התהומות) נכנסת הונגרית.  ואבותיה הקדומים, המכנים את הדוברת השירית בכינויי חיבה בהונגרית, חושפים גם את הקשר בין דמות הדוברת השירית למשוררת עצמה.  עוד הם מתפלאים בשפת אבותיה הישנה ושואלים אותה: מה הקשר שלך לכל הישראליות \הצבריות הזו, ונראה כי קולם נטמע בתוכה, מתערבב עם קולה ומבליט כי מקום הזיהוי שלה את עצמה עוד לא יציב. אבותיה מתפלאים עליה ברוך – ואותה רכות עומדת כנגד החיספוס הישראלי המוכר. כיצד מתאפשרת פנייה רכה בשפתו של אטילה ההוני האכזר? יתכן שצירוף זה חושף רובד נוסף של חיבור מנוגד בפנימיותה ובמקורותיה של הדוברת.