פרשנות / אהבת הארץ/יצחק לאור.
השיר פותח מאמצע הדברים. כביכול שני אנשים המנהלים דו שיח , כשהשיר מתחיל משאלה של השומע לדובר, או שהדובר משוחח עם עצמו, שואל את עצמו ועונה לעצמו.
השיר הוא מעגלי. פותח בשאלה, כאמור, ומסיים בהסבר לגבי השאלה:
"בכל מקום שבו אני הולך, לא חשוב מה אני שומע או אומר, מה אני רואה ומספר, מה עונה ושואל..." - הדובר מחזק את את העמדה על פיה שיחותיו הן שיחות נפש בינו לבין עצמו ויחד עם זאת הוא מתווכח עם חלום ארץ ישראל ושיברו.
י. ליאור משתמש במקורות מקראיים , בעיקר במגילת שיר השירים ולא רק בה, בעוד המגילה עצמה עברה תהליך אלגורי, הרי שגם לאור משתמש במגילה זו בכפל משמעות אך שונה מהתפיסה החזל"ית.
אם שירת האהבה הארוטית "בשיר השירים" על פי חז"ל איננה אלא קודש הקודשים המלמד על היחסים שבין הקב"ה לעמו, הרי שלאור הופך את האשה לקדושה ואת מכמניה ומכמני הטבע לדבר אחד מושלם.
לאור בשיר זה מחלן מצד אחד את המשמעות האלגורית של שיר השירים ומצד שני הופך את פירותיה של הארץ, של האדמה שהם מטונימיה לאשה למקום ודבר רליגיוזי, לא טרנסדנטי אלא לחלוטין אימננטי.
אישה ופרות כשאהבה לאישה ולפרות הארץ חד המה.
המקום בו נמצא המשורר הוא חיפה, לא ירושלים!
הוא נמצא במורדות הכרמל, לא בראש ההר(הר הבית).
הוא נמצא בחדר שכולו ריחות משכרים, בשל השימוש במילות שיר השירים, גם אם אינו מזכיר ריחות, עצם השימוש במילה סמדר מחזירה אותנו למקור: שיר השירים ב13:"הגפנים סמדר נתנו ריח" או בפרק ז13:"תראה אם פרחה הגפן ,פיתח הסמדר, הנצו הרימונים".
החדר כולו ריח סמדר,המיטה מכוסה באפיריון של גפן סמיכה: "כל האביב התפתח שם סמדר ובקיץ שעבר היו בתוך החדר שני אשכולות ענבים כבדים מרוב עסיס." הצבעים בחדר הם בגוון אדום, סגול כהה וזהב. חגיגה לחושים. סינסתזיה של חושים. המראות נוטפים ריח והריחות משולבים במראות.
שני האשכולות מופיעים בשיר שלוש פעמים. הם הלייט - מוטיס בשיר זה. הם המטונימיה לאישה ולארץ.
אי אפשר שלא להיזכר בפסוקים מתוך עמוס ט 13: "הינה ימים באים נאום ה" והיטיפו ההרים עסיס וכל הגבעות תתמוגגנה" - נבואת הנחמה של עמוס לימים יבואו , האנשת ההרים והגבעות במעין קרנבל של עסיס ושמחת אין קץ, מקבלת כאן תפנית של תאור טבע קונקרטי בשעות בוקר, בחדר של אישה בשר ודם, כשהטבע והאשה , כאמור, הופכים לאחד.
אם יש משהו יפה בארץ הזו זהו הטבע והאשה. מה שהפך במורשת הלאומית שלנו לשיר קודש הקודשים, מה שהיה בגדר נבואות נחמה על הארץ העתידה ביום מין הימים לקום על רגליה, הופכ בשיר זה לשיר ארוטי, אישי לחלוטין.
לאור משחק גם בין תחילת השיר להמשכו וסופו.
אם בתחילת השיר אנחנו במעין שיר ילדותי בחריזה ילדותית, כמעט כבשיר ילדים, הרי שזו נשברת לחלוטין בהמשכו כשהיא מתכתבת עם המקורות התנכיים. היא יונקת מהתנ"ך , אך יוצרת תמונת עולם הפוכה לה, או במילים אחרות. לאור משתמש בשיר השירים, כשיר אהבה ארוטי, כשהוא מדלג לחלוטין על המובן האלגורי שלו. כמו כן הוא משתמש בשפת השירה הנבואית, ושוב עושה בה כבשלו ןמכניס בה כפלים של משמעות. עוקר את הלאומי ומדגיש את האישי.
לדעתי גם השמוש ביעל המתגוררת במורד הכרמל שלחברה קראו מיכאל או סוהיל ואשר חלונה מסורג בברזל (כאן אני מדגישה את השמוש בחרוז הכמו ילדותי), אינו מקרי. זו איננה יעל בת חבר הקיני אשר רוצחת בדם קר את סיסרא. לא ולא! זו יעל האהובה, אשר בחדרה חווה המשורר התגלות של "שני אשכולות בוערים". (הסנה הבוער?) זוהי ההתגלות הארוטית של האשה ושל הארץ או הארצי. אנטי תזה ללאומי, שיר הלל לאישי, לאהבה לאישה ולמקום מושבה.
השיר פותח מאמצע הדברים. כביכול שני אנשים המנהלים דו שיח , כשהשיר מתחיל משאלה של השומע לדובר, או שהדובר משוחח עם עצמו, שואל את עצמו ועונה לעצמו.
השיר הוא מעגלי. פותח בשאלה, כאמור, ומסיים בהסבר לגבי השאלה:
"בכל מקום שבו אני הולך, לא חשוב מה אני שומע או אומר, מה אני רואה ומספר, מה עונה ושואל..." - הדובר מחזק את את העמדה על פיה שיחותיו הן שיחות נפש בינו לבין עצמו ויחד עם זאת הוא מתווכח עם חלום ארץ ישראל ושיברו.
י. ליאור משתמש במקורות מקראיים , בעיקר במגילת שיר השירים ולא רק בה, בעוד המגילה עצמה עברה תהליך אלגורי, הרי שגם לאור משתמש במגילה זו בכפל משמעות אך שונה מהתפיסה החזל"ית.
אם שירת האהבה הארוטית "בשיר השירים" על פי חז"ל איננה אלא קודש הקודשים המלמד על היחסים שבין הקב"ה לעמו, הרי שלאור הופך את האשה לקדושה ואת מכמניה ומכמני הטבע לדבר אחד מושלם.
לאור בשיר זה מחלן מצד אחד את המשמעות האלגורית של שיר השירים ומצד שני הופך את פירותיה של הארץ, של האדמה שהם מטונימיה לאשה למקום ודבר רליגיוזי, לא טרנסדנטי אלא לחלוטין אימננטי.
אישה ופרות כשאהבה לאישה ולפרות הארץ חד המה.
המקום בו נמצא המשורר הוא חיפה, לא ירושלים!
הוא נמצא במורדות הכרמל, לא בראש ההר(הר הבית).
הוא נמצא בחדר שכולו ריחות משכרים, בשל השימוש במילות שיר השירים, גם אם אינו מזכיר ריחות, עצם השימוש במילה סמדר מחזירה אותנו למקור: שיר השירים ב13:"הגפנים סמדר נתנו ריח" או בפרק ז13:"תראה אם פרחה הגפן ,פיתח הסמדר, הנצו הרימונים".
החדר כולו ריח סמדר,המיטה מכוסה באפיריון של גפן סמיכה: "כל האביב התפתח שם סמדר ובקיץ שעבר היו בתוך החדר שני אשכולות ענבים כבדים מרוב עסיס." הצבעים בחדר הם בגוון אדום, סגול כהה וזהב. חגיגה לחושים. סינסתזיה של חושים. המראות נוטפים ריח והריחות משולבים במראות.
שני האשכולות מופיעים בשיר שלוש פעמים. הם הלייט - מוטיס בשיר זה. הם המטונימיה לאישה ולארץ.
אי אפשר שלא להיזכר בפסוקים מתוך עמוס ט 13: "הינה ימים באים נאום ה" והיטיפו ההרים עסיס וכל הגבעות תתמוגגנה" - נבואת הנחמה של עמוס לימים יבואו , האנשת ההרים והגבעות במעין קרנבל של עסיס ושמחת אין קץ, מקבלת כאן תפנית של תאור טבע קונקרטי בשעות בוקר, בחדר של אישה בשר ודם, כשהטבע והאשה , כאמור, הופכים לאחד.
אם יש משהו יפה בארץ הזו זהו הטבע והאשה. מה שהפך במורשת הלאומית שלנו לשיר קודש הקודשים, מה שהיה בגדר נבואות נחמה על הארץ העתידה ביום מין הימים לקום על רגליה, הופכ בשיר זה לשיר ארוטי, אישי לחלוטין.
לאור משחק גם בין תחילת השיר להמשכו וסופו.
אם בתחילת השיר אנחנו במעין שיר ילדותי בחריזה ילדותית, כמעט כבשיר ילדים, הרי שזו נשברת לחלוטין בהמשכו כשהיא מתכתבת עם המקורות התנכיים. היא יונקת מהתנ"ך , אך יוצרת תמונת עולם הפוכה לה, או במילים אחרות. לאור משתמש בשיר השירים, כשיר אהבה ארוטי, כשהוא מדלג לחלוטין על המובן האלגורי שלו. כמו כן הוא משתמש בשפת השירה הנבואית, ושוב עושה בה כבשלו ןמכניס בה כפלים של משמעות. עוקר את הלאומי ומדגיש את האישי.
לדעתי גם השמוש ביעל המתגוררת במורד הכרמל שלחברה קראו מיכאל או סוהיל ואשר חלונה מסורג בברזל (כאן אני מדגישה את השמוש בחרוז הכמו ילדותי), אינו מקרי. זו איננה יעל בת חבר הקיני אשר רוצחת בדם קר את סיסרא. לא ולא! זו יעל האהובה, אשר בחדרה חווה המשורר התגלות של "שני אשכולות בוערים". (הסנה הבוער?) זוהי ההתגלות הארוטית של האשה ושל הארץ או הארצי. אנטי תזה ללאומי, שיר הלל לאישי, לאהבה לאישה ולמקום מושבה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה