בנעליה של דמות/ לחיות בארץ ישראל- אריה סיוון. מגיש : גיא יסעור

בחרתי להתייחס ליצירה "לחיות בארץ ישראל", שנכתבה על ידי אריה סיוון. אני סבור כי היצירה משקפת את הקושי שבחיים במציאות הישראלית, כשעל האזרחים להיות תמיד "דרוכים עם ידם על החרב". הדובר בשיר מתאר מחד את הצורך הקיומי באחיזה בנשק כשהכרח לקיום במדינה מרובת אויבים. בבית הראשון  הוא מתאר כיצד יש להמשיך וללכת  ולדבוק במטרה חרף הקשיים וגם אם לעיתים יש תהייה על ערכיה המוסריים.  בבית השני  הוא מתאר את הבעיתיות בבחירה בדרך חיים זו אשר משקפת קיום שאינו אפשרי לאורך זמן. תיאור הרובה החלוד סמלי בעצם למציאות הישראלית שמשתנה ולעיתים היא טורפת את הקלפים והמוסכמות, האקדח מערער על תפיסת החיים הצבאית ובה בעת הוא משקף גם את הצורך להאיחז בכל פעם מחדש בפני איום חדש. השיר מסתיים עם ארמז לסיפור העקדה, אזכורו ביולוגי של האב השכול משקפים מתארים את המחיר הכבד שיש לשלם, בניגוד לסיפור העקדה אין הביטול מתאר את המשך האמונה אלא את ביטול החיים, את ביטול התקוות והשאיפות שטומנת בקרבן ההקרבה.  

בנעלי הדמות:

רגעים ספורים לאחר ייסורי הלידה התבוננה  צמרת ברעד באהרלה, הרך שזה עתה נמשה מרחמה  ואפילו שלא הרהרה  במותו של עקיבא בנה הבכור שוב התכסתה בעצבות והחלה למרר בבכי בלתי נשלט. לשמע בכיה של אמו החל גם התינוק לבכות עמה כאילו היה משתתף באבלה וכאילו היה מתנצל על שבא לעולם. לפתע חשה שהילד דורש ממנה לעשות ממנה מעשה כבר ברגע זה ולא להמתין להמשך הדרך, לא לאפשר לו להיות דרוך כמו רובה טעון, וברגע זה נטשטש הגבול בין מציאות לדמיון והתערערה אמונתה והמטרה המשותפת שהייתה ברורה כל העת, עכשיו שאחזה שוב בילד בידיה ידעה ששנית לא תמתין להודעת ביטול על הר המוריה שלא תופיע.