האישה שילדה ועשתה בושות

הסיפור "האישה שילדה ועשתה בושות" מציג לכאורה עלילה שבוחנת את יחסי הכוחות בין הגבר לאישה לאחר שחוו אירוע משמח משותף של לידת תאומים. הסיפור מציג קונפליקט בין בני הזוג ומביע את השבר העמוק ביחס לסדר ההיררכי-פטריארכלי השגור בגוף המשפחה בחברה הישראלית. קסטל-בלום מציגה נקודת מבט מרעננת על "יחסי הכוחות" בניהול המשפחה דרך התמקדות בסיפור מקרה ראליסטי בעיקרו, שמשמש כמעין "ניסוי במעבדה" לסיטואציה כל-כך שגורה וטריוויאלית השוברת את מעמדו של האב.

הסיפור מתאר אישה היולדת תאומים ומתעקשת לקרוא להם בשמות יוצאי דופן (חמורבי ונבוכדנצר) ואשר מעמידים את בעלה בתחושה שנעה ברצף שבין בלבול ומבוכה ועד לכעס ואבדן עשתונות. העלילה נפרשת על ימים אחדים מרגע הלידה ועד שמסתיים הקונפליקט בין הגבר לאשה לגבי שמותיהם של התאומים, ושבסופו בני הזוג מגיעים להסכמה שבעיקרה נוטה לדרישת האב לקרוא לילדים בשמות הנורמטיביים: איתי ודניאל. אף שהסיפור מסתיים שכביכול ידו של הגבר על העליונה למעשה הסיפור חותר תחת מעמד האב ומערער את ההגמוניה שלו במציאות הישראלית.

העלילה בסיפור ראליסטית ומסתברת בעיקרה, והיא כוללת תיאור כמעט סכמתי של הלידה, את השגרה של השבוע שאחרי: ביקור בני המשפחה והחברים את היולדת והילדים שילדה, ואת טקס ברית המילה שבו נהוג לקבוע את שמם של הילדים. לצד אלו, קיימת  בסיפור כעין "חריגה מהראליסטיות" –שמהווה עבור קסטל בלום את "המרכיב המשתנה שבניסוי" – העיקשות הבלתי מוסברת לקרוא לילדים בשמות אנכרוניסטיים-היסטוריים יוצאי דופן. החריגה הנ"ל שמגיעה לאב כגזרת גורל והתערבות אלוהית בלתי מוסברת - בוחנת את יחסו, מקומו ומעורבותו של האב בכלל התהליך, ובעיקר מערערת את מעמדו כשותף ובעל-דעה. האב חסר אונים לנוכח עקשנותה הגורלית של האם וההזדהות של הקורא עם מבוכת האב ועמדתו הנורמטיבית מאירה את הסיטואציה הטריוויאליות כל-כך באור קומי, מצביעה על השבר העמוק בהגמוניה הגברית, ובכלל את חוסר היכולת הגברית להבין את השינוי המתחולל בכוחה ועמדתה של האישה.

העלילה בסיפור, כפי שכבר אמרנו, כביכול ראליסטית, כלומר היא בעלת הסתברות מאוד נמוכה בהקשר של השמות שקובעת האם ועקשנותה הבלתי מוסברת. אולם זו עדיין מקיימת ייתכנות שניתן אפילו להסבירה (למשל שהאם לוקה בדיכאון אחרי לידה ושעל כן היא אינה "מיישרת קו" עם השמות הנורמטיביים). השימוש בעקשנות האם מייצר הזרה עבור הקוראים "יחסי הכוחות" הנתפסים כהרמוניים בין גבר לאישה בעת אופטימית שכזו, ומצד שני מערערים במידה כה ברורה את סמכות האב כראש המשפחה. הקורא שסביר שמזדהה עם עמדתו הנורמטיבית של האב לגבי שמות הילדים, מוצא אותו חסר האונים, אינו מסוגל להבין את אשתו ואינו מסוגל לעמוד על תביעתו לזכות שהייתה מקובלת ושמורה לו. האב למעשה כבר בתחילת הסיפור מודר ואינו ראשי להיכנס לחדר הלידה, "לא לכל דבר שמתרחש בעולם צריכה להיות לו גישה"; בהמשך כל מאמציו לקבוע את שמות ידיו אינם נושאים פרי משום שאשתו אינה משתפת פעולה; ולבסוף הוא גם מתפרץ, מתפרק ובוכה ובכך במידה סמלית מאבד את גבריותו.

בסופה של העלילה מתקיים כעין איחוי סמלי של השבר. האישה כביכול מוותרת לבעלה, מתרצה ומתפשרת על עיקר הקונפליקט. אף שנראה כי "ניצח" במאבק, בפועל ידה היא על העליונה, היא מוותרת באצילות וחושפת כמה חסר אונים הוא מולה. ללא כל הסבר או מחויבות להסבר מצידה היא מוכנה לוותר ולקבל את השמות שרצה - רק בסייג אחד טפל – היפוך השמות בין שני הילדים. ההתפשרות הטפלה בסיומו של הסיפור מאירה שוב באור קומי ואבסורדי את עיקר – והוא שקסטל-בלום משיבה לאישה (גם אם במידה חלקית) את זכותה לגופה, מעשיה ויציר כפיה על ידי ההקצנה וההגזמה - העקשנות ה"גורלית" הבלתי מוסברת של האישה וההתפשרות האצילית שלה בסיום רק חושפת ומחזקת את חולשתו של הגבר ובכך שוברת ומפרקת את השליטה הגברית באישה וזכויותיו של הגבר כראש המשפחה.