מאמר עמדה בעקבות  אני המזרחית מאת עדי קיסר

"אני המזרחית

שאתם לא מכירים

אני המזרחית

שאתם לא מכירים"

השיר נפתח בחזרה על השורה אני המזרחית שאתם לא מכירים , חזרה שהיא קריאת תגר על ואל הממסד האשכנזי ואל הרוב הדומם אשר מקבל את ההגמוניה האשכנזית.

השורות הפותחות צועקות ומוחות על אפליה, בורות והנמכה מכוונת של תרבות מזרחית עשירה . מקריאת השיר נראה שאין למשוררת דילמה לגבי זהותה או מקומה האישי ומקום התרבות המזרחית בתרבות הישראלית ובמרחב הישראלי. העמדה שלה ברורה וביקורתית אך אינה מעלה שאלה לגבי הצורך של התרבות המזרחית להיות במקום מרכזי ונוכח של השיח הישראלי. הכעס שלה בולט והזעם על דיכוי במישור התרבותי, האקדמי ,התעסוקתי . המשוררת לא מפחדת לומר ולבטא את הכעס שלה ואת העמידה על זכותה להביע בקול את מגוון  המישורים והרבדים של התרבות שלה ולהיות חלק שווה משמעותי ומשפיע בחברה הישראלית.

אני לא מעדות המזרח ,להפך, אני מייצגת את כל מה שהמשוררת מתנגדת לו אשכנזייה , יוצאת קיבוץ או במילים אחרות שייכת לאליטה של המדינה. הכאב שלה הוא גם התסכול שלי והכאב שלי על הדיכוי ועל ההשפלה והוצאה מחוץ לחברה של תרבות המזרח. אני רואה גם  היום את הכאב והאפליה אצל דור  שני ושלישי לעולים מארצות ערב . אני רואה את המאבק שלהם להשתלב ,ללמוד, ולעמוד על שלהם .כל צעד כזה כרוך במאמץ ובעמידה מול חזית ביקורתית שאומרת להם איך לנהוג ואיך עליהם להראות כמו שנאמר בשיר:

 "אל תגידי לי איך להיות מזרחית

  גם אם קראת את אדוארד סעיד"

כמו המשוררת אני חושבת שצריך וחשוב לעסוק בפער ובאפליה ולא להשתיק אותה ולקוות שכור ההיתוך יעבוד שעות נוספות או כמו שנאמר בשיר:

"אם תפסיקי לדבר על זה

זה כבר לא יהיה קיים"

השיר קורא לעיסוק ברב תרבותיות או כמו שאני הייתי מעדיפה לקרוא לזה בתרבות . ובוויתור על העמדה הישנה של כור היתוך . לדעתי זו המשימה שלנו כמחנכים ליצור מרחב ומקום לכל תרבות בלי לבטל את האחרת .

האישה שילדה ועשתה בושות

הסיפור "האישה שילדה ועשתה בושות" מציג לכאורה עלילה שבוחנת את יחסי הכוחות בין הגבר לאישה לאחר שחוו אירוע משמח משותף של לידת תאומים. הסיפור מציג קונפליקט בין בני הזוג ומביע את השבר העמוק ביחס לסדר ההיררכי-פטריארכלי השגור בגוף המשפחה בחברה הישראלית. קסטל-בלום מציגה נקודת מבט מרעננת על "יחסי הכוחות" בניהול המשפחה דרך התמקדות בסיפור מקרה ראליסטי בעיקרו, שמשמש כמעין "ניסוי במעבדה" לסיטואציה כל-כך שגורה וטריוויאלית השוברת את מעמדו של האב.

הסיפור מתאר אישה היולדת תאומים ומתעקשת לקרוא להם בשמות יוצאי דופן (חמורבי ונבוכדנצר) ואשר מעמידים את בעלה בתחושה שנעה ברצף שבין בלבול ומבוכה ועד לכעס ואבדן עשתונות. העלילה נפרשת על ימים אחדים מרגע הלידה ועד שמסתיים הקונפליקט בין הגבר לאשה לגבי שמותיהם של התאומים, ושבסופו בני הזוג מגיעים להסכמה שבעיקרה נוטה לדרישת האב לקרוא לילדים בשמות הנורמטיביים: איתי ודניאל. אף שהסיפור מסתיים שכביכול ידו של הגבר על העליונה למעשה הסיפור חותר תחת מעמד האב ומערער את ההגמוניה שלו במציאות הישראלית.

העלילה בסיפור ראליסטית ומסתברת בעיקרה, והיא כוללת תיאור כמעט סכמתי של הלידה, את השגרה של השבוע שאחרי: ביקור בני המשפחה והחברים את היולדת והילדים שילדה, ואת טקס ברית המילה שבו נהוג לקבוע את שמם של הילדים. לצד אלו, קיימת  בסיפור כעין "חריגה מהראליסטיות" –שמהווה עבור קסטל בלום את "המרכיב המשתנה שבניסוי" – העיקשות הבלתי מוסברת לקרוא לילדים בשמות אנכרוניסטיים-היסטוריים יוצאי דופן. החריגה הנ"ל שמגיעה לאב כגזרת גורל והתערבות אלוהית בלתי מוסברת - בוחנת את יחסו, מקומו ומעורבותו של האב בכלל התהליך, ובעיקר מערערת את מעמדו כשותף ובעל-דעה. האב חסר אונים לנוכח עקשנותה הגורלית של האם וההזדהות של הקורא עם מבוכת האב ועמדתו הנורמטיבית מאירה את הסיטואציה הטריוויאליות כל-כך באור קומי, מצביעה על השבר העמוק בהגמוניה הגברית, ובכלל את חוסר היכולת הגברית להבין את השינוי המתחולל בכוחה ועמדתה של האישה.

העלילה בסיפור, כפי שכבר אמרנו, כביכול ראליסטית, כלומר היא בעלת הסתברות מאוד נמוכה בהקשר של השמות שקובעת האם ועקשנותה הבלתי מוסברת. אולם זו עדיין מקיימת ייתכנות שניתן אפילו להסבירה (למשל שהאם לוקה בדיכאון אחרי לידה ושעל כן היא אינה "מיישרת קו" עם השמות הנורמטיביים). השימוש בעקשנות האם מייצר הזרה עבור הקוראים "יחסי הכוחות" הנתפסים כהרמוניים בין גבר לאישה בעת אופטימית שכזו, ומצד שני מערערים במידה כה ברורה את סמכות האב כראש המשפחה. הקורא שסביר שמזדהה עם עמדתו הנורמטיבית של האב לגבי שמות הילדים, מוצא אותו חסר האונים, אינו מסוגל להבין את אשתו ואינו מסוגל לעמוד על תביעתו לזכות שהייתה מקובלת ושמורה לו. האב למעשה כבר בתחילת הסיפור מודר ואינו ראשי להיכנס לחדר הלידה, "לא לכל דבר שמתרחש בעולם צריכה להיות לו גישה"; בהמשך כל מאמציו לקבוע את שמות ידיו אינם נושאים פרי משום שאשתו אינה משתפת פעולה; ולבסוף הוא גם מתפרץ, מתפרק ובוכה ובכך במידה סמלית מאבד את גבריותו.

בסופה של העלילה מתקיים כעין איחוי סמלי של השבר. האישה כביכול מוותרת לבעלה, מתרצה ומתפשרת על עיקר הקונפליקט. אף שנראה כי "ניצח" במאבק, בפועל ידה היא על העליונה, היא מוותרת באצילות וחושפת כמה חסר אונים הוא מולה. ללא כל הסבר או מחויבות להסבר מצידה היא מוכנה לוותר ולקבל את השמות שרצה - רק בסייג אחד טפל – היפוך השמות בין שני הילדים. ההתפשרות הטפלה בסיומו של הסיפור מאירה שוב באור קומי ואבסורדי את עיקר – והוא שקסטל-בלום משיבה לאישה (גם אם במידה חלקית) את זכותה לגופה, מעשיה ויציר כפיה על ידי ההקצנה וההגזמה - העקשנות ה"גורלית" הבלתי מוסברת של האישה וההתפשרות האצילית שלה בסיום רק חושפת ומחזקת את חולשתו של הגבר ובכך שוברת ומפרקת את השליטה הגברית באישה וזכויותיו של הגבר כראש המשפחה.

שני תלמידי חוץ בקיבוץ, פרי עטו של אותו הסופר

התייחסות ל 'אבא' מאת עמוס עוז

הסיפור אבא מאת עמוס עוז פורסם לראשונה במוסף ספרים וספרות של הארץ, ואח"כ אוסף הסיפורים הקצרים : 'בין חברים', מתאר, כמו שאר הסיפורים בספר, תמונות ואירועים מחיי הקיבוץ הדמיוני 'יקהת'. במרכז הסיפור נער מזרחי משה ישר,  שהועבר לקיבוץ כילד חוץ אחרי שאיימו נפטרה, אביו חלה בדמנציה (אולי אלצהיימר), ודודו במחלה אחרת. הסיפור עוקב אחרי הנער במשך יממה בה הנער נוסע לבית חולים רחוק לבקר את אביו, החולה (שכמעט איננו מזהה אותו). המספר, מספר עד, הוא חלק מקבוצת הנערים בקיבוץ, "באחת היינו אוכלים צהריים בחדר האוכל של המוסד החינוכי והולכים ללבוש בגדי עבודה, ומשתיים עד ארבע בכל יום התפזרנו לעבודתנו בענפי המשק השונים ..." הוא כותב, למשל... כשלאורך כל הסיפור מתקיימת אנלוגיה ניגודית בין ילדי הקיבוץ, הפתוחים, הבטוחים, החופשיים, הדעתניים, המאושרים, ה"ביחד" ובין הנער עליו מספר הסיפור. אך למרות שהמספר הוא "חלק בהם בתחילת הסיפור, הוא הופך להיות  גם 'מספר כל יודע' בהמשכו, המתאר את התלבטויותיו הקשות של הנער עדין וטוב הנפש, את חלומותיו (להיות כמותם), את תובנותיו (שמעולם לא יהיה כמותם), ואת מעשיו גם שהוא הרחק מהקיבוץ. המספר כותב באמפטיה עצומה על אותו נער חוץ שכל כך רוצה, אך אינו יכול להיות "אחד מהחברה".  מהסיפור משתמעת גם ביקורת נוקבת על אטימותם של המבוגרים המטפלים בנער, ומקשים עליו, במקום לעודד אותו, כאשר הוא מעוניין לבקר את אביו החולה והבודד. התשוקה של המבוגרים "לחנך מחדש" את הנער המבטיח, לעשות אותו "אחד מהם" עוקרת מהם את אנושיותם.... "הנסיעות האלה אל הקרובים שלך מרחיקות אותך מאתנו. הלא אתה כבר כמעט אחד מאתנו".  אומר המחנך הכול יכול והכריזמטי למשה, ואחר כך הוא "מכה על חטא" עם אחת הקיבוצניקיות : "כן. הרשיתי לו לנסוע לביקור משפחתי מהיום אחרי שעות העבודה עד מחר לפני תחילת הלימודים. אף על פי שאני לא שלם עם הנסיעה הזאת" הוא אומר, וזו מזכירה "צריך לעודד אותו להתנתק מהם. הם שם מושכים אותו אחורנית".

מעניין מאוד לקרוא קריאה חוזרת את הסיפור במקביל לקטעים המתייחסים ברומן האוטוביוגרפי  "סיפור על אהבה וחושך" של עוז לתקופת התאקלמותו של עמוס הצעיר בקיבוץ כנער חוץ. אמנם עמוס הצעיר הגיעה לקיבוץ כ"אשכנזי", על דעת עצמו (ולא על ידי פקידת הסעד), ולאחר מאבק באביו, אך הוא הגיע מבית רביזיוניסטי, ושראה בקיבוץ "אם כל חטא".  גם הוא (כמו משה ישר בסיפור) הגיע לשם אחרי מותו הטרגי (התאבדותה) של איימו, וגם הוא בחר לעבור את שבעת מדורי ההשפלה שהיו נחלתם של ילדי החוץ הזרים, מכיוון שהקיבוץ היווה אלטרנטיבה שבסופה הבטחה "להפוך להיות אחד מהם". בין עמוס של 'סיפור על אהבה וחושך, ובין משה ישר קווי דמיון רבים, הן באיפונם (נערים עדינים, תאווי דעת, ובולעי ספרים, מאופקים, אך ישרים וחרוצים, החושקים בסתר, אך נמנעים ממגע עם בנות הקיבוץ היפות) ובעיקר בקונפליקט המלווה את קליטתם בקיבוץ. הרצון, הכמיהה ממש, אך גם הפחד להפך להיות "אחד מהם" , לצד ההבנה המוקדמת שהמטרה הזו לא תושג, ולעד יישארו שני ילדי החוץ הללו זרים.

הכתיבה של עמוס עוז בסיפור על "אהבה וחושך היא מאופקת יותר. כשהסופר כותב את סיפורו האישי הוא נמנע מלהביע ביקורת על אנשים חיים, ועל הקיבוץ שבתוכו חיי שנים רבות. אך הדמיון הרב בין שני הנערים, מאפשר גם, ובין היתר למלא את אותו איפוק, ולהשלים ולהקיש מהאחד לשני.

האשה שילדה תאומים ועשתה בושות/אורלי קסטל בלום - פרשנות שרי הראל

הסיפור "האשה שילדה תאומים ועשתה בושות " שנכתב ע"י אורלי קסטל בלום מציג בעקיפין את השבר שנעוץ בחברה הישראלית בפרט ובחברה המערבית בכלל .
הסיפור מציג  זוג הורים שחיים בישראל, בעיר נס ציונה וחובקים תאומים .השמחה גדולה עד לרגע שבו הם צריכים לקבל החלטה הרת גורל והיא שמות הבנים . האם הטריה רנחושה לקרוא לבניה נבוכדנצר וחמורבי ואילו האב רוצה בשמות איתי ודניאל - שמות עכשוויים ישראלים תנ"כיים.. הקוראים לא מקבלים איזשהו הסבר לבחירתה של האם אך תגובתו הקשה של האב ושל האנשים והמשפחה מתוארים בפרוטרוט ובאריכות  "הבעל הסתכל עליה במבט משתאה ", "והבעל לא ידע איפה לקבור את עצמו" ...והאשה שירדה עם הנבוכדנצר והחמורבי הבריחה את האמהות והמטפלות " וכיוב' .
אנשים מסתייגים בלשון המעטה מכל מה שאינו מוכר וחורג ממה שמקובל על פי תפיסתם . האשה שהחליטה לקרוא לתאומים על שמם של מלכי בבל "נבוכדנצר וחמורבי " זוכה לתגובות קשות עד כדי כך שאנשים חדלו לבקרם ו-"שנים וחצי אנשים " הגיעו לטקס הברית ..
 נשאלת אפוא השאלה - אם היו קוראים לילדים צ'ארלס וג'ורג' , האם גם אז היו תגובותיהם של האנשים קשות כל כך ?
כפי הנראה שלא ..יתכן שאנשים היו מרימים גבה ותמהים על הבחירה אך הדבר לא היה מביא לנידוי חברתי כפי שתואר בסיפור .
נראה כי  הבחירה בשמות של מלכים קדומים מבבל העתיקה מרתיעה בגלל ההקשר התרבותי וגם בשל העובדה  שמדובר במלכים שנויים במחלוקת .
הסיפור כמובן מפגיש באופן אירוני את אמרת חז"ל הידועה "טוב שם טוב משמן טוב " וכמובן עוד אמונות יהודיות שקושרות בין שמו של אדם גורלו ומזלו .
כותרת הסיפור חושפת אף היא את הסטראוטיפ החברתי "האישה שילדה תאומים ועשתה בושות "  - ישנה ציפייה ברורה לשמות "סטנדרטים " "נורמליים " ולא פרובוקטיביים .
לעניות דעתי הסיפור מתמקד בדמותו של אבי הילדים שמאבד את עשתונותיו ומתמקד ב"מה יגידו" ודווקא האם היא הדמות המשנית "המוזרה"  שמעוררת וגורמת לטריגר .
 הסיפור מסתיים כצפוי - בהפי אנד כאשר האישה נכנעת לבסוף ומוותרת על רצונותיה או אולי גחמותיה ויש שיגידו שהיא עשתה זאת כדי להשתעשע ו"להוציא אותו מדעתו " - שזה עוד סטראוטיפ נשי מוכר בנרטיב הספרותי והתרבותי .  

פרשנות ל"שירה בציבור" של אגי משעול . מגישה ענת שדה-עמית

משימה לשיעור 3- ענת שדה עמית

סימונים לתמונה המבוססת על השיר  "שירה בציבור-אגי משעול" 

אי שם באחד מקיבוצי מולדתנו הישנה

והטובה,

מכינה לאה

רשימת שירים לערב שירה בציבור:

1.       החליל (הוא פשוט ועדין, וקולו כמו קול של הלב... ),

2.       דבש ניגר (כמי נהר, כמי נהר, הלום נשאר...),

3.       שיריך מפכים (להם הלא לשיר זה כמו להיות ירדן).

עצירה. (בהונגרית.)

אבל את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק.

4.       ים השיבולים שמסביב (על גליו לשוט יצא הרוח..),

מה הקשר שלי לכאן?. (בהונגרית.)

פרשנות

בשירה "שירה בציבור" מצליחה אגי משעול לייצג במבנה מתומצת את המתח הדק שנוצר בניסיון להיטמע בנחשול הצבריות בעזרת הסמל: השירה בציבור.

ניכר כי השאלה המרכזית בשיר נעה סביב זיהוי השייכות ומקומה של הדוברת השירית.

אף שהדוברת שולטת בשפה ובמנהגים המקומיים – ישנו חוסר שקט ועדיין התנגדות לנדרש לאימוץ הזהות.

בשיר ארמזים לפזמונים פופולריים בתרבות השירה בציבור הצבריות, ואלו מופיעים בבית הראשון.

השיר נפתח בשורה "עורק הרגש החלילי" והצירוף של שלוש מילים אלו מכוון אותנו אל פנימיותה (החמצן שמוביל העורק עוד יגיע לנימי נימי הנפש).

סביב השימוש במונח "עורק" עולות מחשבות על הובלת חמצן אל הלב. העורק הוא המאפשר את פעימותיו. והשירה בציבור היא מעוררת ומפעימת לב. השירה בציבור והאזכורים לשירים המופיעים בבית הראשון מתפקדים  כסמל הצבריות, הממשות של הקיום בזהות הישראלית - השירה בציבור. אלו מפיכים בה, מפעפעים בה, חיים בה עד לתהומות.

ושם במקומות העמוקים (התהומות) נכנסת הונגרית.  ואבותיה הקדומים, המכנים את הדוברת השירית בכינויי חיבה בהונגרית, חושפים גם את הקשר בין דמות הדוברת השירית למשוררת עצמה.  עוד הם מתפלאים בשפת אבותיה הישנה ושואלים אותה: מה הקשר שלך לכל הישראליות \הצבריות הזו, ונראה כי קולם נטמע בתוכה, מתערבב עם קולה ומבליט כי מקום הזיהוי שלה את עצמה עוד לא יציב. אבותיה מתפלאים עליה ברוך – ואותה רכות עומדת כנגד החיספוס הישראלי המוכר. כיצד מתאפשרת פנייה רכה בשפתו של אטילה ההוני האכזר? יתכן שצירוף זה חושף רובד נוסף של חיבור מנוגד בפנימיותה ובמקורותיה של הדוברת.