השיר "אני המזרחית" / עדי קיסר – פרשנות דפנה רוגל וולף

שיר מחאה זה עוסק במתח שבין אני המזרחית ל"אתם" האשכנזי, הממסד האשכנזי שעפ"י השיר אינו מכיר ואינו מכיל או רוצה להכיר את אותה "מזרחית שאתם לא מכירים ו..לא מזכירים".

ישנה כאן מצד אחד אמירה לפיה אין למשוררת/לדוברת צורך בהכרה של הממסד ומצד שני דוקא רצון להוכיח שהיא לא מה שהממסד מכיר כ"מזרחית" עפ"י הסטריאוטיפים המקובלים.

עדי קיסר מעלה כאן את הקושי והשבר של האשה המזרחית בחברה הישראלית. את המעמד הנמוך שלה והרצון לפרוץ את המסגרות.

הנמען של השיר הוא ה"אתם" הממסד האשכנזי, אליו היא מפנה גם את השיר וגם אצבע מאשימה.

כי היא דוקא שונה ,היא למדנית, משכילה "יודעת לדלם את כל השירים של זהר ארגוב וקוראת אלבר קאמי ובולגקוב"

עפ"י דבריה השילוב הזה והיכולת הזו יוצרת אדים ש"מרעילים את השמים כחול לבן שלכם". שוב ההפרדה והניכור שוב התחושה שהיא ממודרת עד כדי כך שהיא לא חלק ב"כחל לבן"

כלומר מה שלא ייעשה הקיפוח נוכח תמיד עפ"י דבריה של קיסר.

קיסר מציינת שהמחאה המזרחית לא תקבל את הבמה הראוייה לה ולא תסוקר במדיה כראוי "the revolusion will not be televised"

שם יוקדש זמן שידור רק לאשכנזים.

ישנה חזרה והדגשה של ה"אני" וה"אתם".

חווית הקיפוח וההשפלה נזכרת כאירוע שצרוב בתודעה ובנפש, היא מתארת איך קראו לה "כושית" בהפסקות כילדה, היא מתארת את הגישה החשדנית מראש של הממסד האשכנזי כלפיה.

לקראת סיום השיר מתוארת חווית ילדות סביב הספרייה העירונית, הוריה "לא דחפו לי ספר ליד" אבל ביקשו ממנה "אל תקראי בחושך/ יהרסו לך העיניים"

בסיום השיר מבקשת קיסר שהממסד האשכנזי לא יאמר לה איך לנהוג ולא יאמר לה להפסיק "לדבר על זה " כלומר על הקיפוח. היא מנגחת את הטענה "אם תפסיקי לדבר על זה/ זה כבר לא יהיה קיים" ומנגחת גם את הטענה "כי היום כולם מתחתנים עם כולם"...

קיסר מבקשת שהממסד האשכנזי לא יביים אותה ולא יאמר לה איך לנהוג היא רוצה "להתבכיין במזרחית וגם לשים מוזיקה מזרחית בחתונתה "מזרחית עושה שמח" היא רוצה לעשות חאפלה ולעשות שמח ומצטטת ממילותיה של אהובה עוזרי מ"צלצלי פעמונים".

כמאמר השיר It's my party and I cray if I want to""

כלומר עדי קיסר מניפה דגל מחאה  נשי, מזרחי, פריפריאלי זועק, היא טוענת הקיפוח העדתי כאן והוא נוכח וצרוב בתודעה, אל תסירו את זה מסדר היום אל תתנו לו לשקוע.

האמצעים האמנותיים/רטוריים הבולטים להמחשת הרעיון:

המון חזרות ל המילה אני על המילה אתם,ועוד ועוד... סימני פיסוק בשיר אין כמעט סימני פיסוק הוא כתוב כרשימה אחת ארוכה ולכן סימני השאלה מאוד בולטים. ניגודיות שביו אני ל"שלכם/אתם" שבין האשכנזים למזרחים שבין ה"שכל ללב" "שחור לבן" בשר חלב" השכלה ומזרחיות, שבין ה"מרכז השבע לפריפריה הרעבה" שבין הרצון לנגח ולקרוא תיגר לבין הרצון להשמע ולהתקבל.

פרשנות / אהבת הארץ/יצחק לאור.

השיר פותח מאמצע הדברים. כביכול שני אנשים המנהלים דו שיח , כשהשיר מתחיל משאלה של השומע לדובר, או שהדובר משוחח עם עצמו, שואל את עצמו ועונה לעצמו.
השיר הוא מעגלי. פותח בשאלה, כאמור, ומסיים בהסבר לגבי השאלה:
"בכל מקום שבו אני הולך, לא חשוב מה אני שומע או אומר, מה אני רואה ומספר, מה עונה ושואל..." - הדובר מחזק את את העמדה על פיה שיחותיו הן שיחות נפש בינו לבין עצמו ויחד עם זאת הוא מתווכח עם חלום ארץ ישראל ושיברו.

י. ליאור משתמש במקורות מקראיים , בעיקר במגילת שיר השירים ולא רק בה, בעוד המגילה עצמה עברה תהליך אלגורי, הרי שגם לאור משתמש במגילה זו בכפל משמעות אך שונה מהתפיסה החזל"ית.

אם שירת האהבה הארוטית "בשיר השירים" על פי חז"ל איננה אלא קודש הקודשים המלמד על היחסים שבין הקב"ה לעמו, הרי שלאור הופך את האשה לקדושה ואת מכמניה  ומכמני הטבע לדבר אחד מושלם.

לאור בשיר זה מחלן מצד אחד את המשמעות האלגורית של שיר השירים ומצד שני הופך את פירותיה של הארץ, של האדמה שהם מטונימיה לאשה למקום ודבר רליגיוזי,  לא  טרנסדנטי אלא לחלוטין אימננטי.
אישה ופרות כשאהבה לאישה ולפרות הארץ חד המה.

המקום בו נמצא המשורר הוא חיפה, לא ירושלים!
הוא נמצא במורדות הכרמל, לא בראש ההר(הר הבית).
הוא נמצא בחדר שכולו ריחות משכרים, בשל השימוש במילות שיר השירים, גם אם אינו מזכיר ריחות,  עצם השימוש במילה סמדר מחזירה אותנו למקור: שיר השירים ב13:"הגפנים סמדר נתנו ריח" או בפרק ז13:"תראה אם פרחה הגפן ,פיתח הסמדר, הנצו הרימונים".
החדר כולו ריח סמדר,המיטה מכוסה באפיריון של גפן סמיכה: "כל האביב התפתח שם סמדר ובקיץ שעבר היו בתוך החדר שני אשכולות ענבים כבדים מרוב עסיס." הצבעים בחדר הם בגוון אדום, סגול כהה וזהב. חגיגה לחושים. סינסתזיה של חושים. המראות נוטפים ריח והריחות משולבים במראות.

שני האשכולות מופיעים בשיר שלוש פעמים. הם הלייט - מוטיס בשיר זה. הם המטונימיה לאישה ולארץ.
אי אפשר שלא להיזכר בפסוקים מתוך עמוס ט 13: "הינה ימים באים נאום ה" והיטיפו ההרים עסיס וכל הגבעות תתמוגגנה" - נבואת הנחמה של עמוס לימים יבואו , האנשת ההרים והגבעות במעין קרנבל של עסיס ושמחת אין קץ, מקבלת כאן תפנית של תאור טבע קונקרטי  בשעות בוקר, בחדר של אישה בשר ודם, כשהטבע והאשה , כאמור, הופכים לאחד.

אם יש משהו יפה בארץ הזו זהו הטבע והאשה. מה שהפך במורשת הלאומית שלנו לשיר קודש הקודשים, מה שהיה בגדר נבואות נחמה על הארץ העתידה ביום מין הימים לקום על רגליה, הופכ בשיר זה לשיר ארוטי, אישי לחלוטין.

לאור משחק גם בין תחילת השיר להמשכו וסופו.
אם בתחילת השיר אנחנו במעין שיר ילדותי בחריזה ילדותית, כמעט כבשיר ילדים, הרי שזו נשברת לחלוטין בהמשכו כשהיא מתכתבת עם המקורות התנכיים. היא יונקת מהתנ"ך , אך יוצרת תמונת עולם הפוכה לה, או במילים אחרות. לאור משתמש בשיר השירים, כשיר אהבה ארוטי, כשהוא מדלג לחלוטין על המובן האלגורי שלו. כמו כן הוא משתמש בשפת השירה הנבואית, ושוב עושה בה כבשלו  ןמכניס בה  כפלים של משמעות. עוקר את הלאומי ומדגיש את האישי.

לדעתי גם השמוש ביעל המתגוררת במורד הכרמל שלחברה קראו מיכאל או סוהיל ואשר חלונה מסורג בברזל (כאן אני מדגישה את השמוש בחרוז הכמו ילדותי), אינו מקרי. זו איננה יעל בת חבר הקיני אשר רוצחת בדם קר את סיסרא. לא ולא! זו יעל האהובה, אשר בחדרה חווה המשורר התגלות של "שני אשכולות בוערים". (הסנה הבוער?) זוהי ההתגלות הארוטית של האשה ושל הארץ או הארצי. אנטי תזה ללאומי, שיר הלל לאישי, לאהבה לאישה ולמקום מושבה.

בנעליה של דמות/ לחיות בארץ ישראל- אריה סיוון. מגיש : גיא יסעור

בחרתי להתייחס ליצירה "לחיות בארץ ישראל", שנכתבה על ידי אריה סיוון. אני סבור כי היצירה משקפת את הקושי שבחיים במציאות הישראלית, כשעל האזרחים להיות תמיד "דרוכים עם ידם על החרב". הדובר בשיר מתאר מחד את הצורך הקיומי באחיזה בנשק כשהכרח לקיום במדינה מרובת אויבים. בבית הראשון  הוא מתאר כיצד יש להמשיך וללכת  ולדבוק במטרה חרף הקשיים וגם אם לעיתים יש תהייה על ערכיה המוסריים.  בבית השני  הוא מתאר את הבעיתיות בבחירה בדרך חיים זו אשר משקפת קיום שאינו אפשרי לאורך זמן. תיאור הרובה החלוד סמלי בעצם למציאות הישראלית שמשתנה ולעיתים היא טורפת את הקלפים והמוסכמות, האקדח מערער על תפיסת החיים הצבאית ובה בעת הוא משקף גם את הצורך להאיחז בכל פעם מחדש בפני איום חדש. השיר מסתיים עם ארמז לסיפור העקדה, אזכורו ביולוגי של האב השכול משקפים מתארים את המחיר הכבד שיש לשלם, בניגוד לסיפור העקדה אין הביטול מתאר את המשך האמונה אלא את ביטול החיים, את ביטול התקוות והשאיפות שטומנת בקרבן ההקרבה.  

בנעלי הדמות:

רגעים ספורים לאחר ייסורי הלידה התבוננה  צמרת ברעד באהרלה, הרך שזה עתה נמשה מרחמה  ואפילו שלא הרהרה  במותו של עקיבא בנה הבכור שוב התכסתה בעצבות והחלה למרר בבכי בלתי נשלט. לשמע בכיה של אמו החל גם התינוק לבכות עמה כאילו היה משתתף באבלה וכאילו היה מתנצל על שבא לעולם. לפתע חשה שהילד דורש ממנה לעשות ממנה מעשה כבר ברגע זה ולא להמתין להמשך הדרך, לא לאפשר לו להיות דרוך כמו רובה טעון, וברגע זה נטשטש הגבול בין מציאות לדמיון והתערערה אמונתה והמטרה המשותפת שהייתה ברורה כל העת, עכשיו שאחזה שוב בילד בידיה ידעה ששנית לא תמתין להודעת ביטול על הר המוריה שלא תופיע.