הסיפור אליו אתייחס הוא "חלום בדמי כבוד" מאת מנגיסטו. בסיפור זה מצוייה מספרת המציגה את השבר של 'אהוב נפשה ובאמצעותו מציגה גם את כאביה. היא מנסה להיות עבורו חומת מגן, כאשר שוב אין זוכה לכבוד המסורתי שהוענק לו בטבעיות כל עוד נמצא באתיופיה, ומצוי בבלבול ובחוסר אונים כאשר עומד מול הנורמות ה(לא) תרבותיות בעיניו מרגע שנחת המטוס שהביא אותו לארץ הקודש. אשתו, המבוגרת מאד גם היא, לא מתלוננת ולא מכוונת אצבע מאשימה אל עבר תהליך הקליטה, ככל שמדובר בחוויה אותה היא עוברת, אלא בנאמנות ובאהבה אין קץ, היא מעמידה את אהוב נפשה במרכז וממעבירה לקורא את עוצמת השבר שהוא חש, ומזיזה את עצמה הצידה, מעיקר הכאב ומחוויית ההגעה לישראל. ההתמקדות בראש הקהילה, בנציג הדת והמסורת ובאדם המבוגר, מניחה לפני הקורא דמות אשר תקבל את מעמדה מן הקהל / הסביבה ולא מן החוק או מן הכוח. ובכך מדגים מנגיסטו את חולשתם שך העולים מתרבות אחרת, בעצם את חולשתם האנושית של קולטי העולים - האטימות האנושית.
הסיפור מעמיד במרכזו מספרת ואת בעלה, אליו היא חשה אהבה וכבוד עזים. היא אינה יכולה אפילו "לשים" את עצמה על ידו, אולם בניגוד לתחושותיה מתוארת המציאות הפרקטית, הצינית וחסרת הרגישות של כל אלו ש"פה".
חוסר האונים, האילמות של הדמויות המבוגרות עומדות בניגוד כואב לשתיקות של העולים החדשים.
המניעה של שמירת המסורת הופכת להיות שבירת המסורת, ומנהיג הקהילה נמצא ללא כל כוחות ומעמד, ללא עבר וללא עתיד מרגע שהוא מצליח לממש את החלום הגדול לסיים את הגלות ולקיים מצוות עלייה לציון.
העולם המנוגד שנבנה כאן: השתיקות מול הרעש, העולם הפנימי האילם מול הרעש החיצוני, הכבוד הפנימי הרמוס מול הטקס הריק מתוכן, בגדי העולים מול הלבוש של הדיילת.
 כל אלו ואחרים מציגים את זויית ההתבוננות של המספרת.
הניגוד בין העולם של העוליםן מול המציאות כאן בארץ.
מעמד המספרת לצד בעלה לעומת הדיילת בתהליך הקליטה.
כלומר הדמויות חוות כאן עקירה יותר מאשר עלייה, פגיעה יותר מאשר כבוד ועצב גדול הרבה יותר משמחת קיום מצווה