האישה שילדה תאומים ועשתה בושות/אורלי קסטל בלום - פרשנות אנדי קליסקי

"האישה שילדה תאומים ועשתה בושות" מאת אורלי קסטל בלום מתאר לידת תאומים של אישה בביה"ס ואחריה קובעת היולדת שלילדים צריך לקרוא חמורבי ונבוכדנצר. בעלה רוצה לקרוא לילדים איתי ודניאל. בעקבות הוויכוח ביניהם או בעקבות המוזרות שבבחירת השמות -  הופך הזוג למנודה (למשל, מסופר כי לברית של התינוקות מגיעים שניים וחצי אנשים). הבעל נבוך, מיואש, הוא מנסה לשנות את דעתה אבל האישה מתעקשת. הוא נועל את האישה בחדר ועושה פעולות כדי לקבע את שמות הילדים כאיתי ודניאל (רושם על סרטים בידיהם, מכין דסקית לכל ילד...). לאט לאט גם הבעל נראה כפועל באופן מוגזם, "לא נורמאלי". יום אחד האישה מגיעה אל העבודה של בעלה והוא בטוח שהיא מגיעה על מנת לבשר לה על שינוי עמדתה. אולם לאכזבתו היא רק הביאה לו כריך. הבעל לא מצליח להגיב באיפוק, הוא יוצא מכליו ואף אומר "או שקוראים לילדים איתי ודניאל או שזה הסוף שלך ושלהם ושלי." ועל כך עונה האישה: "בסדר, אבל זה איתי וזה דניאל, בסדר?"

לאורך הסיפור לא ברורה לקוראים ההתעקשות של האם בבחירת שמות כל כך מוזרים. לא ניתן הסבר ע"י המספרת או הדמות לכך ולכן נוצרת התחושה כי רצון האם הוא אבסורדי, לא הגיוני. כך גם תחושת הקורא ביחס לשינוי הפתאומי של ההחלטה. במילים אחרות, אין הגיון מוצהר לבחירת השמות וגם לא לשינוי ההחלטה. לעומת זאת, בתחילת הסיפור הקורא מבין ללא הסבר את ההתנגדות של האב נוכח בחירת השמות של אשתו. ברור לנו כי רב האנשים יביעו תמיהה נוכח בחירה זו ולכן גם ללא הסבר הקוראים מבינים את תגובות האב, גם אם התגובות הופכות קיצוניות (כליאת האם, התגובה הקיצונית לכריך...).  המספרת מתארת באופן עצור, יבש ובשפה רזה את הסיטואציה ללא פירוט המניעים ולמרות שהסיטואציה המתוארת באופן תיאורטי כואבת לשני בני הזוג, אין הקורא מזדהה רגשית עמם. בנוסף, אין פרטים המאפשרים לקורא להבין לעומק את הדמויות, אין אפיונים וכך כל פעולה או עמדה נראית שרירותית.

בסיום הסיפור כבר לא ברור מי יותר "הזוי" או "משוגע", האישה שרצתה לקרוא לילדיה בשמות מוזרים ומעוררי גיחוך או הבעל שפעל באופן קיצוני לאורך כל הדרך (וכך גם החברה כאשר התרחקה מבני הזוג).

בתחילת הסיפור הקורא מתבונן באופן ביקורתי על דמות האישה שבחרה שמות מוזרים וכביכול לא מתאימים למה שמקובל בחברה, הוא חש כי היא מגוחכת, כמו שאר החברה. אך ככל שהסיפור מתקדם הקורא מבקר את החברה, ואת הבעל כמייצג מרכזי של החברה על התגובה הלא פרופורציונאלית לאירוע ובכלל זה אנו הקוראים שהזדהינו עם עמדתם בתחילת הסיפור. הסיפור מעביר ביקורת על החברה המנדה את השונה, את הזר והלא מוכר, מוקיעה מתוכה את הלא ברור, את ההולך בדרך ייחודית ושאינו "כמו כולם" .

הקורא מתקשה לאפיין או להסביר את התנהגותן של הדמויות הראשיות. הסיפור אינו מתיימר לתת הסברים, ואינו מציג מסר או משמעות באופן גלוי. הסיפור כסיפור פוסטמודרני מבטא את ההכרה שאין ביכולתנו לתת משמעות, פשר, הסבר לעולם. במילים אחרות, זה לא הסיפור שהוא נעדר יכולת לתת משמעות, סדר, הגיון אלא זה העולם שאינו בעל הגיון וסדר ולכן הספרות מייצגת את העדר הסדר וההיגיון בעולם.