לחיות בארץ ישראל / אריה סיון; פרשנות מאת יהונתן דיין

"לחיות בארץ ישראל" מאת אריה סיון, הוא מעין שיר מצבה. האפיגרף, ההקדשה שמופיעה בראשו מתחת לכותרת היא למעשה אפיטף: "לזכר צבי הורביץ / חלוץ, מפקד ואב שכול". המתח שנוצר ביחס ואף בסמיכות הגראפית שבין הכותרת לאפיגרף המופיע מיד תחתיה וחוצץ בינה לבין השיר, כמו מפריע את הצורה "התקנית" המקובלת, מלמד על השבר המגולם בשיר ומסביר את הטון המריר וקשה הנפש של הדובר בו. החיים בארץ כרוכים, אזוקים למוות לא טבעי, לנפילה במלחמה או אף באימונים לקראתה, כפי שרומז סיום השיר. החיים בארץ, כך עולה, דורשים את דמם של החיים בה ומתקדשים, כשם שהשיר מוקדש לזכר של אדם (אב שכול בעצמו) באובדן ובשכול.

אריה סיון, בדומה ליוצרים אחרים בני דור תש"ח, כמו יהודה עמיחי, חיים גורי ויורם קניוק, ראו בעצמם דור עקוד. הדמות המקראית האפונימית שעמה הזדהו היתה דמותו של יצחק, שהועלה לעולה על קידוש אידאל גדול מחייו. הפיגורות של אברהם העוקד ויצחק הנעקד ואירוע העקדה על הר המוריה, שעל פי מסורות יהודיות הוא משכנו של בית המקדש, כלומר, המקום שבו לימים התכונן המרכז הרוחני של א"י, רווחו בספרות הדובר ההוא, ומתגלות גם בנקודת הסיגור של שיר זה, כשהסיפור המקראי זוכה להעתקה מודרניסטית, צינית, אל ההווה, והמעמד הקדוש והנורא, רגע החיל ורעדה שבו מנע מלאך האל מידו אוחזת המאכלת של אברהם לנחות על בנו ולשחטו, כשהוא מתנסח מחדש בלשונו של סיון בטרמינולוגיה צבאית, כ"הוראת ביטול בלתי צפויה".

האלוזיה המקראית שנפתחת בנקודת הסיגור, עוטפת את השיר המודרני בדיעבד, ומטעינה את מסעם הרגלי של החיילים המתואר בבית הראשון "בשורה סגורה וחמורה, גם לאחר / שהלחיים נמלאות אבק [...]" כהליכה אלי עקדה; וארין לדעת מהמידע שמוסר הדובר אם מדובר במסע אימונים, או במבצע; כך או כך, ידם של החיילים "אוחזת באקדח", והחיילים עצמם "דרוכים", כמו היו נשקים בעצמם. וזהו הפיתול הנוסף, האירוני שבו מעבה סיון את העתקת הסיפור המקראי לשירו; כאן "בארץ ישראל" של סיון, הנעקדים הם העוקדים של עצמם.   

אני המזרחית /עדי קיסר (מגישה אורית צאושו) 

נולדתי בשדרות והיו לי חיים מאושרים בבית חם ואוהב עם ההורים והאחים שלי. לא ידעתי שאני נחשבת למזרחית כי כולם היו כמוני.
התחלתי להרגיש שונה וחריגה כאשר עברתי ללמוד בתיכון האזורי עם בני הקיבוצים וילדי העיר הגדולה ,האשכנזים.
בהפסקות הציקו לי ,קראו לי "כושית" בהתחלה לא הבנתי למה הם עושים לי את זה...
אמא אמרה לי שהם מקנאים בי ואני חכמה ומיוחדת ושאגל אוכיח את זה לכולם!!!
התקבלתי לאוניברסיטת תל אביב וחשבתי שיראו אותי כמו שאני בלי קשר למוצא שלי. בני משפחתי היו גאים בי מאוד כי אני הראשונה מבני המשפחה שהתקבלה לאוניברסיטה.
חיי השתנו,נפתחו בפני עולמות ידע שגמעתי בהנאה אך במקביל לידע הרב שספגתי ראיתי על פניהם של חברי הסטודנטים והמרצים חוסר קבלה.
הם לא אמרו לי "כושית" ולא חבטו בי פיזית כמו התלמידים מהתיכון האזורי אבל בלב שלהם חשבו "כושית".
הצלחתי למרות הכל,משפחתי הייתה שם עבורי תמיד וכשהשיר הראשון שלי התפרסם בעיתון "הארץ" הרגשתי שעשיתי זאת והראתי לכל הלועגים לי שאני לא פחות מהם ,אם לא יותר. ניצחתי!!!

הסיפור אליו אתייחס הוא "חלום בדמי כבוד" מאת מנגיסטו. בסיפור זה מצוייה מספרת המציגה את השבר של 'אהוב נפשה ובאמצעותו מציגה גם את כאביה. היא מנסה להיות עבורו חומת מגן, כאשר שוב אין זוכה לכבוד המסורתי שהוענק לו בטבעיות כל עוד נמצא באתיופיה, ומצוי בבלבול ובחוסר אונים כאשר עומד מול הנורמות ה(לא) תרבותיות בעיניו מרגע שנחת המטוס שהביא אותו לארץ הקודש. אשתו, המבוגרת מאד גם היא, לא מתלוננת ולא מכוונת אצבע מאשימה אל עבר תהליך הקליטה, ככל שמדובר בחוויה אותה היא עוברת, אלא בנאמנות ובאהבה אין קץ, היא מעמידה את אהוב נפשה במרכז וממעבירה לקורא את עוצמת השבר שהוא חש, ומזיזה את עצמה הצידה, מעיקר הכאב ומחוויית ההגעה לישראל. ההתמקדות בראש הקהילה, בנציג הדת והמסורת ובאדם המבוגר, מניחה לפני הקורא דמות אשר תקבל את מעמדה מן הקהל / הסביבה ולא מן החוק או מן הכוח. ובכך מדגים מנגיסטו את חולשתם שך העולים מתרבות אחרת, בעצם את חולשתם האנושית של קולטי העולים - האטימות האנושית.
הסיפור מעמיד במרכזו מספרת ואת בעלה, אליו היא חשה אהבה וכבוד עזים. היא אינה יכולה אפילו "לשים" את עצמה על ידו, אולם בניגוד לתחושותיה מתוארת המציאות הפרקטית, הצינית וחסרת הרגישות של כל אלו ש"פה".
חוסר האונים, האילמות של הדמויות המבוגרות עומדות בניגוד כואב לשתיקות של העולים החדשים.
המניעה של שמירת המסורת הופכת להיות שבירת המסורת, ומנהיג הקהילה נמצא ללא כל כוחות ומעמד, ללא עבר וללא עתיד מרגע שהוא מצליח לממש את החלום הגדול לסיים את הגלות ולקיים מצוות עלייה לציון.
העולם המנוגד שנבנה כאן: השתיקות מול הרעש, העולם הפנימי האילם מול הרעש החיצוני, הכבוד הפנימי הרמוס מול הטקס הריק מתוכן, בגדי העולים מול הלבוש של הדיילת.
 כל אלו ואחרים מציגים את זויית ההתבוננות של המספרת.
הניגוד בין העולם של העוליםן מול המציאות כאן בארץ.
מעמד המספרת לצד בעלה לעומת הדיילת בתהליך הקליטה.
כלומר הדמויות חוות כאן עקירה יותר מאשר עלייה, פגיעה יותר מאשר כבוד ועצב גדול הרבה יותר משמחת קיום מצווה

האישה שילדה תאומים ועשתה בושות/אורלי קסטל בלום - פרשנות אנדי קליסקי

"האישה שילדה תאומים ועשתה בושות" מאת אורלי קסטל בלום מתאר לידת תאומים של אישה בביה"ס ואחריה קובעת היולדת שלילדים צריך לקרוא חמורבי ונבוכדנצר. בעלה רוצה לקרוא לילדים איתי ודניאל. בעקבות הוויכוח ביניהם או בעקבות המוזרות שבבחירת השמות -  הופך הזוג למנודה (למשל, מסופר כי לברית של התינוקות מגיעים שניים וחצי אנשים). הבעל נבוך, מיואש, הוא מנסה לשנות את דעתה אבל האישה מתעקשת. הוא נועל את האישה בחדר ועושה פעולות כדי לקבע את שמות הילדים כאיתי ודניאל (רושם על סרטים בידיהם, מכין דסקית לכל ילד...). לאט לאט גם הבעל נראה כפועל באופן מוגזם, "לא נורמאלי". יום אחד האישה מגיעה אל העבודה של בעלה והוא בטוח שהיא מגיעה על מנת לבשר לה על שינוי עמדתה. אולם לאכזבתו היא רק הביאה לו כריך. הבעל לא מצליח להגיב באיפוק, הוא יוצא מכליו ואף אומר "או שקוראים לילדים איתי ודניאל או שזה הסוף שלך ושלהם ושלי." ועל כך עונה האישה: "בסדר, אבל זה איתי וזה דניאל, בסדר?"

לאורך הסיפור לא ברורה לקוראים ההתעקשות של האם בבחירת שמות כל כך מוזרים. לא ניתן הסבר ע"י המספרת או הדמות לכך ולכן נוצרת התחושה כי רצון האם הוא אבסורדי, לא הגיוני. כך גם תחושת הקורא ביחס לשינוי הפתאומי של ההחלטה. במילים אחרות, אין הגיון מוצהר לבחירת השמות וגם לא לשינוי ההחלטה. לעומת זאת, בתחילת הסיפור הקורא מבין ללא הסבר את ההתנגדות של האב נוכח בחירת השמות של אשתו. ברור לנו כי רב האנשים יביעו תמיהה נוכח בחירה זו ולכן גם ללא הסבר הקוראים מבינים את תגובות האב, גם אם התגובות הופכות קיצוניות (כליאת האם, התגובה הקיצונית לכריך...).  המספרת מתארת באופן עצור, יבש ובשפה רזה את הסיטואציה ללא פירוט המניעים ולמרות שהסיטואציה המתוארת באופן תיאורטי כואבת לשני בני הזוג, אין הקורא מזדהה רגשית עמם. בנוסף, אין פרטים המאפשרים לקורא להבין לעומק את הדמויות, אין אפיונים וכך כל פעולה או עמדה נראית שרירותית.

בסיום הסיפור כבר לא ברור מי יותר "הזוי" או "משוגע", האישה שרצתה לקרוא לילדיה בשמות מוזרים ומעוררי גיחוך או הבעל שפעל באופן קיצוני לאורך כל הדרך (וכך גם החברה כאשר התרחקה מבני הזוג).

בתחילת הסיפור הקורא מתבונן באופן ביקורתי על דמות האישה שבחרה שמות מוזרים וכביכול לא מתאימים למה שמקובל בחברה, הוא חש כי היא מגוחכת, כמו שאר החברה. אך ככל שהסיפור מתקדם הקורא מבקר את החברה, ואת הבעל כמייצג מרכזי של החברה על התגובה הלא פרופורציונאלית לאירוע ובכלל זה אנו הקוראים שהזדהינו עם עמדתם בתחילת הסיפור. הסיפור מעביר ביקורת על החברה המנדה את השונה, את הזר והלא מוכר, מוקיעה מתוכה את הלא ברור, את ההולך בדרך ייחודית ושאינו "כמו כולם" .

הקורא מתקשה לאפיין או להסביר את התנהגותן של הדמויות הראשיות. הסיפור אינו מתיימר לתת הסברים, ואינו מציג מסר או משמעות באופן גלוי. הסיפור כסיפור פוסטמודרני מבטא את ההכרה שאין ביכולתנו לתת משמעות, פשר, הסבר לעולם. במילים אחרות, זה לא הסיפור שהוא נעדר יכולת לתת משמעות, סדר, הגיון אלא זה העולם שאינו בעל הגיון וסדר ולכן הספרות מייצגת את העדר הסדר וההיגיון בעולם.